JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

אם לא שתי מדינות וגם לא אחת – מה כן?

הכלת הסכסוך היהודי-פלסטיני במסגרת פוליטית חדשה

אם לא שתי מדינות וגם לא אחת – מה כן? ד"ר יצחק דגני
ספטמבר 23
09:30 2020

בעולם יש היום כ-220 מדינות. בידינו מצוי ידע רב על מדינות העולם ועל דרכי התגבשותן שנלמד במחקרים אין-ספור. מקובל להבחין בין שני דגמים של התארגנויות פוליטיות: מדינה אוניטרית ומדינה שמתבססת על עקרונות פדראליים. כ-90% מהמדינות הן אוניטריות ורק כ- 10% הן פדרציות. הדגם המדינתי המקובל הוא האוניטרי. לעומת זאת, הרציונל שעמד בייסוד הפדרציות היה היעדר יכולת לגבש משטר אוניטרי בשל סיבות כדוגמת שונות אתנית בין התושבים, ניגודי אינטרסים בין קבוצות אתניות, היעדר בסיס כלכלי שיוכל לתחזק יחידה מדינית עצמאית, התארגנות אוכלוסיות שונות לצורך הגנה נגד אויבים או אסונות טבע וכיו"ב.

במדינה אוניטרית העוצמה השלטונית נמצאת במרכז אחד. במדינה פדראלית עוצמת השלטון מתחלקת בין שני מרכזים או יותר. המבנה הפונקציונלי של מדינה אוניטרית מוכר וידוע. החל משטח שיפוט מוגדר, שבו מתפקדות שלוש רשויות, שביניהן קיימת הפרדה. מדינה אוניטרית יכולה להיות מונרכיה, דיקטטורה או רפובליקה. לעומת זאת במדינות פדראליות קיימת שונות במבנה השלטון, בהתאם לנסיבות ולמאוויי האוכלוסיות המתגוררות בשטחי השיפוט שהוגדרו.

אם נתבונן במאפייני השלטון בכל אחת מ-24 המדינות הפדראליות שקיימות כיום בעולם, נמצא שבכל אחת מהן מתקיימים הסדרים פוליטיים שונים, שלא כמו במדינות אוניטריות. ראשית מבחינת הגשמת עקרונות הדמוקרטיה. בפדרציה קלאסית העם הוא הריבון והוא משתתף, אחת לתקופה מסוימת, בבחירת ראש המדינה כמו גם בבחירת נציגיו לבתי הנבחרים. לעומת זאת במבנה פוליטי שנוסד על בסיס עקרונות פדראליים הנקרא קונפדרציה, הסכמי ההקמה, לרבות בחירת השליטים, אינם מתבססים על רצון העם, אלא על הסדרים פוליטיים שנערכו בין ראשי היחידות הפוליטיות שייסדו את הקונפדרציה. אלו יכולים להיות מלכים, נסיכים, דיקטטורים או נציגים שנבחרו באורח דמוקרטי, אשר יצרו מבנה שלטוני חדש. אותם נציגים עשויים להיות בעלי שיוך פוליטי משתנה.

מסקירת משטרים שהוקמו על בסיס עקרונות פדראליים אפשר להיווכח בשונות שהתפתחה בכל אחד מהם. למשל פרובינציית קוויבק בקנדה מתנהלת בשונה מיתר הפרובינציות. בספרד זכו חבלי הבסקים והקטלונים באוטונומיה יותר משוכללת לעומת יתר חבלי המדינה. בבלגיה קיבל המיעוט הגרמני זכויות ללא הקצאת טריטוריה לעומת הפלמים והוואלונים. ברוסיה מסתופפות כיום 83 יחידות פוליטיות. מעמדן הפוליטי מול מוסקבה אינו זהה.

הודו הייתה אוניטרית תחת השלטון הבריטי, עם קבלת העצמאות פקיסטאן התפצלה ממנה. לאחר מכן בנגלדש התפצלה מפקיסטאן. כיום פקיסטאן היא מדינה פדראלית שמורכבת משש יחידות פוליטיות, בארבע מהן קיימים בתי נבחרים ובשתיים האחרות אין בתי נבחרים. על כן מעמדן הפוליטי שונה.

בניגריה, שגם היא מדינה פדראלית, שלוש-עשרה ה"סטייטס" הצפוניות המאוכלסות ברוב מוסלמי מנוהלות על פי חוקי השריעה על פי היתר מהשלטון המרכזי. ביתר ה"סטייטס" הפוליטיקה מתנהלת על פי חוקה חילונית.

כשהבריטים יצאו מהונג קונג סופחה המושבה לשעבר לסין, אולם המשטר בהונג קונג ממשיך להתנהל על פי מסורת בריטית. על כן הסינים קוראים לעצמם "מדינה אחת שקיימים בה שני סוגי משטר".

ארצות הברית וגרמניה גם הן מדינות פדראליות. הן מתנהלות על פי חוקה שהתקבלה בזמנו בהסכמת האזרחים. לעומת פדרציות אחרות, בשתי המדינות הללו כל יחידות המשנה (ה"סטייטס" בארה"ב ומדינות המחוז בגרמניה) הן בעלות מעמד פוליטי שווה לאחרות.

ההסדרים הפדראליים הללו יכולים לשמש כדוגמאות למשטרים פדראליים בכלל. ביתר המדינות הפדראליות קיימת שונות פוליטית משמעותית גם ביניהן וגם בתוך שטחי השיפוט שלהן באופן נפרד.

טרחתי להביא את הדוגמאות שלעיל כדי שנוכל ללמוד מהן ולנסות להבין, האם קיימת היתכנות להגיע להסדר פוליטי מתקבל על הדעת, בין היהודים לפלסטינים בין הים לנהר. האם תוקם בשטח זה מדינה אחת, שמחצית תושביה מוסלמים והמחצית האחרת יהודים, שתוכל להיות דמוקרטית ושוויונית? או שתוקם שם מדינה פלסטינית על חלק מהשטח, כשברור שהיא תשאף לבוא במקום מדינת היהודים ואף תפעל למילוי מטרה זו?

על פי המתרחש כיום בין הים לנהר יש להניח שייסוד מדינה שנייה בשטח זה אינו אופציה מעשית ו/או הגיונית, כפי שגם ייסוד מדינה אוניטרית אחת לא ייתכן. האם מזה יש להסיק שאין פתרון לעימות בין יהודים לפלסטינים במקומותינו? התשובה לסוגיה היא שאפשר ליצור ישות מדינית חדשה בין הים לנהר, שלא תהיה מורכבת משתי מדינות וגם לא תהיה מדינה אחת. למעשה, כבר לפני עשרים וחמש שנים נוצק הסכם, שפתח פתח רחב להסדר פוליטי המתבסס על עקרונות פדראליים. מכיוון שההסכם נחתם על ידי שני המנהיגים, רבין וערפאת, ללא מעורבות של עמיהם, הוא נכנס להגדרה של קונפדרציה. אחד הצדדים להסכם זה הוא הדומיננטי, לכן הוא נכנס למסגרת ההגדרה של קונפדרציה אסימטרית.

ישאלו השואלים: מה אם הפלסטינים, או חלקם, כפי שזה קורה, לא יסכימו לקיים הסכם זה? התשובה לכך נגזרת מלימוד ההיסטוריה של הפדרליזם. בכל מקום שבו נוסדה מדינה פדראלית הדבר היה מלווה בעימותים בין הקבוצות האתניות שם. במרבית המקרים פרצו במקומות אלו מלחמות אזרחים עקובות מדם עד אשר הצד הדומיננטי ניצח והכריח את הצדדים הרצסיביים להיכנס למבנה הפדראלי נגד רצונם. גם במקומות שלא פרצו מלחמות אזרחים, כגון בקנדה, בלגיה וספרד נמשכים העימותים עד היום ואין לדעת מה יילד יום שם.

ההסכם שנחתם בין רבין לערפאת ב-28 בספטמבר 1995 (הקרוי בטעות אוסלו ב') יצר בסיס למבנה קונפדרלי. על ההסכם חתמו גם שר החוץ הרוסי ומזכיר המדינה האמריקאי. לפיכך ההסכם הוא בעל מעמד דה יורה בין-לאומי. עם כל הקשיים הסדר זה מתקיים וממשיך להתפתח. לפיכך לא תוקמנה כאן שתי מדינות וגם לא מדינה אחת. כבר יש כאן התחלה של סדר פוליטי אחר. בסדר זה הפלסטינים באיו"ש מנהלים את עצמם בעוד שאזרחי ישראל מנהלים את מדינתם בנפרד. אין ולא יהיה אפרטהייד. ישראל שולטת על סידורי הביטחון וכל הכרוך בכך. ירצו הפלסטינים להשתלב – אהלן וסהלן. לא ירצו – שידאגו לעצמם, לעבודה, למים, למזון, לבריאות וכיו"ב. הגיע הזמן שנפנים את התהליך.

על המחבר / המחברת

יצחק דגני

יצחק דגני

עורך מדור: סדר עולמי. ד"ר, מרצה באוניברסיטת בר אילן במחלקה למדע המדינה. בעבר הרצה באוניברסיטת איבדן בניגריה. עסק בייצוג וניהול בחברות באפריקה. ממייסדי תיאטרון גבעתיים וחבר הוועד המנהל שלו. דירקטור ויו"ר וועדת ניגריה בלשכת המסחר ישראל-אפריקה.

7 תגובות

  1. מיכל חפר, ליצ'י תרגומים
    מיכל חפר, ליצ'י תרגומים ספטמבר 24 2020, 14:53
    תודה יצחק על המידע האינפורמטיבי.

    תודה יצחק על המידע האינפורמטיבי.

    השב לתגובה
  2. עמירם קסלמן
    עמירם קסלמן ספטמבר 24 2020, 22:50
    רק שתי מדינות לשני עמים אם לא נבין זאת

    זה יקרה אחרי שידחה הרבה אבל המחיר שנשלם יהיה גדול. אתה לא חייב להסכים לדעתי. כמו שאני לא חייב להסכים לדעתך.

    השב לתגובה
    • יצחק דגני
      יצחק דגני ספטמבר 25 2020, 00:55
      עמירם קסלמן היקר

      ראשית תודה על תשומת לבך והערתך. שתי מדינות לא תהיינה כאן. פשוט מאד – כי הם לא רוצים. חיים וייצמן לפני כ- 100 שנים הציע זאת (הסכם וייצמן-פייסל). במשך השנים הוצעה לפלסטינים בוורסיות שונות חלוקת השטח והקמת מדינה משלהם. הם סרבו.
      אני מבקש להדגיש – אין בינינו ויכוח. בוודאי אתה רשאי לחשוב ככל שעולה על דעתך.
      בסך הכל הבאתי תיאור של מצב קיים עם ניתוח על פי עקרונות ידועים במדע המדינה.
      כמו כן אני ממליץ שתקרא מאמר ארוך, 6 פרקים, שכתבה גב' רווית דותן באתר זה ביוני 2018. הכותבת עבדה בשטח ומכירה אישית את הנושא.

      השב לתגובה
  3. יהושפט גבעון
    יהושפט גבעון ספטמבר 26 2020, 18:20
    אינני בקי כלל במדע המדינה אבל הגיוון במשטרים השונים

    מרתק אותי.
    ההסכם עם איחוד האמירויות הביא אל שולחננו קונסטרוקציה פוליטית שלא היכרנו ממש עד היום: איחוד של אמירויות שונות.
    אם נבין אותה נוכל אולי לגלות ולהרכיב את המבנה המדיני החסר שיפתור את יותרת הבעיה הפלסטינית. נגלה מה מהבעיה הפלסטינית הוא מצב ממשי הדורש פתרון ממשי, ומה מהבעיה הוא חלק דמיוני של נרטיב מומצא שאיננו דורש פתרון מדיני אלא פתרון פסיכולוגי…

    השב לתגובה
    • יצחק דגני
      יצחק דגני ספטמבר 26 2020, 22:19
      לפרופ' גבעון הנכבד

      הנך צודק. 7 אמירויות המפרץ שזכו ב- 1971 לעצמאות מבריטניה הקימו קונפדרציה. דהיינו הסכם ההקמה נערך בין שבעת השליטים ללא מעורבות של עמיהם. להבדיל מפדרציה שלהקמתה והמשך שלטונה נחוצים מעורבות של העמים ולא רק השליטים.
      על נושאים אלו בדיוק כתבתי ספר מדעי. על פי תגובתך אני מבין שהספר יעניין אותך. אנא העבר אלי (דרך יונתן קורפל) את כתובת הדואר שלך. אדאג שהספר ינחת בתיבת הדואר שלך.
      שם הספר הוא: FEDERALISM: A HISTORICAL SURVEY AND A FORCAST FOR SOLVING THE ISRAELI-PALESTINIAN CONFLICT

      השב לתגובה
  4. יונינה
    יונינה ספטמבר 27 2020, 22:11
    אין לך מונופול על הפתרונות

    הפתרון שאתה מציע לא ישים. אפילו יותר לא מעשי ממחלת קסם של רב שתמחוק את כל אויבנו.הכל חייב להיות ההודי. נכון שהם לא רוצים. אבל גם אנחנו לא רוצים. בסוף אחרי מחיר מאוד יקר שני הצדדים הפוגעים מאוד יקבלו שכל.

    השב לתגובה
    • יצחק דגני
      יצחק דגני ספטמבר 27 2020, 23:05
      יונינה היקרה

      תודה על תשומת לבך והערותייך. בוודאי שאין לי מונופול על פתרונות. אני מתאר מצב קיים שהתפתח באופן הדרגתי ב- 25 השנים האחרונות. אני משווה מצב זה להסדרים פוליטיים אחרים שמתקיימים במקומות אחרים בעולם.
      את כותבת שבסוף וכו'. איזה סוף? מתי יגיע הסוף? חברה אנושית נמצאת בתנועה מתמדת. הסדרים פוליטיים נולדים ומתפתחים.
      אני מציע שתקראי עוד פעם את המאמר ותנסי להפנים את מה שנאמר בו.

      השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור