JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

אסור שהשנאה תשתלט על חיינו

מעברים בתודעה מטוב לרע, מאהבה לשנאה

אסור שהשנאה תשתלט על חיינו דנה שוטלנד
ספטמבר 12
19:30 2020

אני חושבת על טחינה, אחד המאכלים האהובים עליי זה שנים, על כך שאם מוסיפים לה שומשום ומעבירים אותה תהליכי מיצוק היא הופכת לחלווה… אח… חלווה על לחם מחמצת טבעי, ביתי כזה, כמו שאני אופה, עם כוס תה ונענע…

אני חושבת על מוזיקה שיכולה להוביל תודעה, מחשבה שיכולה להוביל מחשבה אחרת, ועל חומרי גלם מעודנים יותר שנמצאים בהוויה שביכולתם להוביל ולרקום נתיבים הרבה מעבר למחשבה.

ואז במעבר חד למציאות היום-יומית, אני רואה את האדם, הגבר האפרו-אמריקאי, יושב על המדרכה עירום, רגליו מעט פשוקות, אזוק, שוטרים מסביבו, רגע לפני שמלבישים שק על ראשו, כדי להישמר מהקורונה (כמובן), שק שבתוכו, מתוכו, ימלמל שהוא נחנק למוות, לאחר מכן יקיא, מה שאולי יסב מעט את תשומת לב מרצחיו, ורגע לאחר מכן דממה. האסימון סוף כל סוף נופל בצד השני, "אתה בסדר אחי?" שואל אחד השוטרים, אבל זה מאוחר מדי, לפחות לאדם הזה.

כשאנחנו מדברים על איבוד צלם אנוש, אנחנו לרוב מעלים בדעתנו את השואה, מלחמות מזוויעות, רצח עם – "פשעים נגד האנושות" כפי שהם מוגדרים במשפט הבינלאומי, כאילו כל זה לא קשור אלינו, כאילו כל זה קרה במקום נוראי חשוך, בקרב אנשים חשוכים, מי זו אותה אנושות נעלמה?

מעבר חד נוסף, אני חושבת על בטהובן, הנצחי, הגאון, שיצא למלחמה נגד גיסתו. הוא רצה לאמץ את בנה, את בן אחיו שנפטר, וניצח, הילד נלקח באכזריות מאימו ולאחר כמה שנים, בהיותו בן 16 ניסה לשים קץ לחייו בחסות דודו הנאור. ניסיון ההתאבדות החזיר אותו (אין לדעת באיזה מצב) לאימו. למרות כל הגאונות והנצחיות שביצירותיו ואולי בשלהן, איך הוא לא היה ער לעוול שגרם? כיצד ובאיזה שלב הוא נהיה אדיש לסבל? מה גרם לו לנוע בכל הכוח לעבר קרבות כל כך אכזריים וחסרי כל טעם שהובילו לסוף כל כך תפל?

ולרגע נוסף, אני חוזרת לאחור, ומנסה לדמיין, לחוש, לאיזו רמת שנאה הגיע הגבר האפרו-אמריקני בעודו יושב כך ערום, אזוק, בשיא ההשפלה, שיא חוסר האונים, שיא שהוא סיכום של תחושת השפלה של דורות על דורות, האם בשיא הזה ניתן שלא לאחל למרצחיך את הרע ביותר הקיים? יש בכלל אופציה כזו? האם מתוך השנאה התהומית שבוודאי הרגיש, ניתן לצפות שיחוש רגש אחר כלפי אלה העומדים לקחת את חייו? האם הוא איחל להם את הנורא מכול?

הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לאדם הוא לקיחת חייו של אדם אחר. מאותו רגע נחתמת חתימה נצחית בכל הווייתו, חתימה שמהותה רצח, אין החתמה קשה יותר מזו.

כשאנחנו שונאים, שונאים באמת, מעמקי הלב, בכל תא ותא בגוף שלנו, מתפתחת בנו תשוקה. התשוקה לסבלו של האחר, שידע לפחות את הסבל שאנחנו יודעים ואם אפשר יותר, כשהתשוקה הזו עולה על גדותיה, נסכים, נתנדב, וקשה להאמין, אבל לרגע גם נשמח למות עבורה, תקראו טוב, למות, לוותר על החיים, תמורת הידיעה שרצחנו את אלה המבקשים לרצוח אותנו. שם נמצא מעט שקט לזמן מה, אבל רגע אחריו גם את הדממה של המוות, מוות שאין ממנו חזרה, לא לרוצחים ולא לנרצחים.

מה אפשר לעשות כדי לשנוא פחות? איך אפשר ללמד לשנוא פחות? הלוואי ונבין כמה הדבר קריטי ועד כמה השנאה עיוורת ומעוורת. עלינו להקדיש מדי יום כמה רגעים ללמוד ולחשוב כיצד אפשר להפחית את השנאה בין בני האדם.

על המחבר / המחברת

Avatar

דנה שוטלנד

תלמידתם של המורים הבכירים ראגי'ב וסוואטי צאנצ'אני. מתרגלת מסורה ומתמחה בהוראת יוגה לנשים.

תגובה אחת

  1. גדעון גולדמן
    גדעון גולדמן ספטמבר 17 2020, 08:20
    אהבה היא מזור

    אנטי דוט יעיל נגד שנאה
    היא אהבה.
    זה גם הדבר היחיד שימנע
    את שרשרת ההדבקה
    מדור לדור

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור