JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

הקתדרלה של מילאנו

סיפור קצר מהדרכים של איטליה

הקתדרלה של מילאנו Duomo צילום: יונתן קורפל
נובמבר 21
19:30 2020

כשנחתנו בשעה אחת עשרה בלילה בשדה התעופה לינטה, ליד מילאנו, היה השדה ריק מאדם. רק מספר מועט של נוסעים טסו אתנו במטוס קטן מרומא, לאחר שטיסתנו המקורית לא הייתה יכולה להמריא בשל "תקלה טכנית", כפי שהודיע הכרוז לנוסעים שהמתינו ליד שער 34 לטיסת אלאיטליה 532 למילאנו.

את שעות אחר הצהריים בשדה העביר מתי בניסיונות להתקשר בטלפון ציבורי אל קלאודיו, בעל מפעל שכשל בצפון איטליה שאליו היו מועדות פנינו. ישבנו במזנון והמתנו להודעה בדבר טיסת ההמשך. מתי לא הצליח להשיג את קלאודיו, ובדיעבד הסתבר כי הוא המתין לנו בשדה התעופה עד בוש ולאחר מכן חזר לביתו. כך הגענו בסופו של יום ארוך ללינטה, כל אחד אוחז במזוודה, צועדים אחר זרם הנוסעים הדליל אל עבר היציאה מאולם הנוסעים הנכנסים, שרק מעט אנשים המתינו בו לקרוביהם, להסיעם לביתם.

הכול החל בבוקר אביבי שלושה ימים קודם לכן, כשמתתיהו – שכולנו במשרד כינינו אותו מתי – התקשר אליי והודיע כי אני מתלווה אליו לטיסה למילאנו כדי לרכוש ציוד תעשייתי שהוא זקוק לו ממפעל פושט רגל שנמצא באזור תעשייה ליד ברגמו. השבתי לאלתר "רק תגיד מָתַי מתי". כל כך רציתי לראות, ולו פעם אחת, את הקתדרלה הידועה של מילאנו, ומיד עטתי על ההזדמנות לעזוב למספר ימים את העיר המאובקת באבקני פריחה שגרמו לי לפריחת קדחת שחת.

מונית אחרונה עמדה ליד הטרמינל והנהג עמד לידה מעשן סיגר טוסקני. ענני עשן עלו ממנו כמו מקטר ישן. ניגשנו אליו ומתי שאל, "טקסי? מילאנו?" – בערך כל אוצר המילים שלו באיטלקית. "סי," אמר לו הנהג, השליך את בדל הסיגר, פתח את תא המטען וניסה ליטול את המזוודה הכבדה מידיו של מתי על מנת להכניסה לרכב. מתי הידק את תפיסתו במזוודה ואמר, " מומנטו סניורה, קוואנטו קוסטה".

"Novantamila" השיב הנהג, בעודו מנסה למשוך את המזוודה ממתי, שהגן עליה.

"הבן זונה רוצה תשעים אלף לירטות", אומר לי מתי.

"אז מה, זה לירטות, זה לא דולרים. יאללה, לילה, תגיד לו שייקח אותנו למלון במרכז מילאנו ומחר תתקשר לקלאודיו שיאסוף אותנו."

"אתה פראייר? אתה לא יודע מה זה איטלקים".

"Cinquantamila lire" – חמישים אלף, מפטיר מתי כאילו הוא במכירה פומבית.

הנהג מביט עלינו במבט זועף, מהדק את הקסקט הכהה שעל ראשו ונכנס לרכב. הוא מגלגל מטה את החלון וצועק "Vai a fanculo gli americani", וגם מרים את זרועו הימנית ומניח עליה את כף ידו השמאלית, וכך מביע בתנועה את שאמר בעל פה, "לכו להזדיין אמריקאים". הוא לוחץ על דוושת הגז ומותיר אותנו על המדרכה השוממת.

השעון בחזית בית הנתיבות הורה חצות. האורות בשדה עומעמו ודממה נפלה סביבנו. עד לחידוש הטיסות עם שחר לא תגענה מוניות למקום. "נו, מה עכשיו מתי?" אני שואל את האיש גבה הקומה, שהיה מנוסה בנסיעות בעולם הרחב ותמיד ידע להסתדר, גם עם נהגי מוניות, אבל לא עם נהגי מוניות איטלקיים.

"נלך," הוא משיב.

"מה נלך, לאן נלך, מי יסחוב את המזוודות?"

"מה קרה לך, נעשית נקבה? הולכים למילאנו, זה לא רחוק. נלך לפי השילוט שעל הכביש, לא יותר משעתיים," והוא מניף את המזוודה ומתחיל ללכת. איש חסון, גדל מידות ואופטימי, ואני אחריו. הידקתי את המעיל השחור מפני צינת הלילה שהתגברה ככל שהתרחקנו מבית הנתיבות, והתחלנו מהלכים על האספלט, שכעבור כמה מאות מטרים התמזג עם שחור הלילה האפל. השארנו מאחורינו את עמודי התאורה העמומה שהקיפו את שדה התעופה ורק ברחשים ופרפרי לילה המשיכו לסוב סביב אורם הדלוח. האור היחיד שסימן לי עתה את הדרך היה גחלילית הסיגריה שמתי עישן כשהוא פוסע בבטחה לאי שם.

עשרים דקות לאחר מכן ניצבנו בצומת דרכים שוממת. כבר הצטערתי על מסע העסקים הזה. מאז הבוקר אכלנו רק חומוס ופיתה קרה בטיסה מישראל ופסטה בולונז בשדה התעופה של רומא, שהייתה קרה ודביקה והותירה כתמים על העניבה שלי. הבטן קרקרה, ומתי אמר "נעלה על הדרך לכיוון מילאנו. הכיוון השני מורה על ורזה, אתה זוכר אותה, מהמשחק עם מכבי תל אביב." לא השבתי, הייתי עצבני, אני שונא חידונים ומסעות ליליים כשהבטן מקרקרת והמזוודה מכבידה.

"אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה," צעק מתי בהתלהבות במבטא אמריקאי, מנסה לחקות את טל ברודי, "אז אם נלך ימינה נגיע לורזה ואם נלך שמאלה נתפוס טרמפ ונגיע למילאנו."

צעדנו בחשיכה מוחלטת בשולי הכביש. מדי פעם חלפה מכונית במהירות מסחררת ומתי הניף ידו, בטוח שיצוד טרמפ, אך כשחלפה המכונית על פניו היה צועק אחריה, "מקרוני עלוב בפיאט דפוקה, כל נהג כאן חושב שהוא יוליוס קיסר במרכבה!"

הבנתי שלהגיע למילאנו יש סיכוי רק אם לא נידרס בדרך ואם יעמדו לנו כוחותינו. במרחק לא רב נצנץ שלט מואר של תחנת דלק. "אמרתי לך, לא צריך לאבד תקווה," אמר מתי ופיזם בעליצות את השיר של אוהדי הסקוודרה אזורה

Olio, pertrolio, benzina e minerale (פזמון מתוך הסרט "רגלי הזהב", 1958 (Gambe d'oro) של טורי ווסיל, המושר על ידי אוהדי כדורגל עד היום).

המשכנו והגענו לתחנת Eni, שהייתה סגורה. מתקני התדלוק עמדו שוממים, בית הקפה היה אפל, ורק השלט המואר הפיץ אור קלוש. אבל מתי, שרוחו הייתה מרוממת כאילו הגענו אל המנוחה והנחלה, אמר "עכשיו הפסקה להשתין." הוא הותיר את המזוודה לידי וסר לפינה חשוכה מאחורי מבנה תחנת הדלק. לא חלפו דקתיים ושמעתי קולות רמים וצעקות באיטלקית. מתי שב, מכנסיו מופשלים מטה ושלושה גברים דולקים אחריו. עד שהרים את מכנסיו הגיעו הרודפים, שלושה צעירים במעילי עור וברטים אדומים, וצעקו משפטים לא ברורים. בידיים חסונות הם דחפו אותנו למטה והצמידו את פנינו אל אספלט התחנה המכוסה שכבת שמן מטונף ושרידי צמיגים.

"שודדי דרכים," לחש לי מתי, "אל תיבהל." אל תיבהל? הייתי כבר מבוהל והצטערתי שלא הטלתי מימי קודם לכן, עכשיו הרגשתי שהם עומדים לפרוץ החוצה בשצף קצף. שניים מהם עמדו מעלינו, כל אחד עם רגל אחת על גבינו, והשלישי חיטט בכיסים בחיפוש אחר ארנקים, וכשמצא שלף אותם בקלות.

"עכשיו הם יעזבו אותנו, אל תדאג."

אבל השודדים לא ידעו שהם אמורים לעזוב אותנו, ובקול צרוד באנגלית רצוצה שאל השלישי, שהיה כנראה המנהיג,"You tourist from where?"

מתי משיב לו מיד, "תל אביב."

"אה, תל אביב מכבי?"

"סי סי," אומר לו מתי, "Me Tal Brodi, we came for match with Milan"

"אה," משיב לו המנהיג, שאת פניו איננו יכולים לראות. "אה בנֶה, יש לכם מזל אתם מכבי תל אביב, אנחנו מהבריגדות האדומות ממילאנו, טוב שדפקתם את ורזה. אז נחזיר לכם את הארנקים."

הם עזרו לנו להתרומם, כיסו את עינינו במטפחות כדי שלא נראה דבר ודחפו אותנו למכונית. לאחר חצי שעה הוציאו אותנו מהמכונית והשכיבו אותנו על מדרכה.

"אל תורידו את המטפחות עד הבוקר."

היינו סחוטים, עייפים ומבולבלים. נרדמנו על המדרכה ולא העזנו להוריד את המטפחות מעינינו. הבריגדות האדומות חיסלו כבר מספיק אנשים ולא רצינו לקחת סיכון. אפילו מתי התכווץ. עם שחר בקע אור מבעד למטפחות, ואנחנו הסרנו אותן והתבוננו סביבנו. הקתדרלה של מילאנו, הדואומו, באמת הייתה יפה, גם כששכבתי קרוב אליה והתבוננתי בה מגובה המדרכה. 

על המחבר / המחברת

Avatar

אבי גולדברג

מחבר הספרים: "מסדר קוזימה","חוף בלי ים" ,"רצח בטור דה פראנס", "אל תקרא לי סוחוי", "המדריך הקליל לחכמת הנדל"ן", ועוד.

תגובה אחת

  1. טוריסט
    טוריסט נובמבר 23 2020, 12:25
    בלי קשר למאמר

    אחד האתרים שאני הכי אוהב בעולם

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור