פרופסור ניצה נחמיאס
"תרבות" – זהו לכאורה מושג לא מסובך, עממי. מי לא מבין מהי "תרבות"? ללא ספק כולנו אנשים תרבותיים. וכולנו בטוחים שאנחנו חלק מחברה תרבותית, חברה עם תרבות לאומית גאה. יש לנו אפילו "משרד תרבות", ואנחנו לא שואלים מה המשרד עושה, כי כולם יודעים תרבות מהי.
יתרה מזאת, כולנו יודעים מהי "תרבות לאומית". האומנם? חיפוש של משמעות המושג "תרבות לאומית" מחייב זהירות רבה. קל מאוד ליפול למלכודת של זיהוי סטראוטיפים או ציור קריקטורות שמתארים "תרבות לאומית" או "תרבות שבטית" או "תרבות אתנית". הסטראוטיפים הללו לרוב מציירים תמונה שמשרתת פוליטיקאים המשתמשים בציניות בקריקטורות של קבוצות אתניות או קבוצות אחרות כדי להתנגח בהן באמצעות המושג "תרבות לאומית". לדוגמה "האשכנזים שמאלנים מתנשאים", "המרוקאים אלימים", "הרוסים אלכוהוליסטים". אשר לערבים, ברור שהם בני תרבות ערבית, שהיא בבירור נחותה מהתרבות היהודית.
לאחרונה ראינו בכל אמצעי התקשורת דיונים ושיחות על "ישראל השנייה" ו"ישראל הראשונה". חלק גדול מהשיח עוסק בסטראוטיפים ודעות קדומות המתארים "תרבות שבטית" של ישראל הראשונה המתנשאת, העשירה, הנצלנית, וישראל השנייה הענייה, המקופחת, המנוצלת, אשר חבריה חסרי הישגים וחסרי מעמד ציבורי. השקפות אלו אין מקומן בדיון רציני על תרבות לאומית.
אבל לפני כן רצינו להגדיר לעצמנו את המושג "תרבות". האם תרבות משמעותה לקרוא ספרות יפה? לשמוע מוזיקה קלאסית, לפתוח דלת לאישה, לבקר במוזיאונים? לקרוא צ'כוב? יש הגדרות שונות למושג "תרבות". אנחנו מעדיפים את הגדרתו של האנתרופולוג אדוארד טיילור, שאומר שתרבות היא אותה שלמות מורכבת של ידע, אמונות, אמנויות, חוקים, מנהגים, מוסר וכל ההרגלים והכישורים שהאדם רוכש בהיותו חלק מהחברה. תרבות היא ערך נלמד, ערך שאיננו עובר בתורשה ביולוגית כמו תכונות פיזיולוגיות ואינסטינקטים התנהגותיים. אדם חייב ללמוד את התרבות מאנשים אחרים שנמצאים סביבו ומשפיעים עליו. שני המרכיבים הקובעים לאדם את אופי תרבותו האישית הם המשפחה, האחראית לתהליך התבגרותנו, והקבוצה החברתית, שאליה אנחנו בוחרים להשתייך. כל אדם צריך לערוך חשבון נפש עם עצמו ולהגדיר לעצמו את תכונת "התרבות" באישיותו.
ומהי "תרבות לאומית"? מי מגדיר את התרבות הלאומית? אולם לפני כן אנחנו צריכים להגדיר מהו "לאום", מהי אתה "אומה יהודית/ישראלית" שאנחנו שייכים אליה? ניתן לומר שהאומה הישראלית איננה מקשה אחת, והיא מורכבת מקבוצות אתניות שונות, שלכל אחת מהן "תרבות אתנית" ייחודית. התרבות האתנית מתבטאת במאכלים אתניים, התנהגות האנשים בחגים, לעיתים שפה, לעיתים סגנון תפילה ייחודי לקהילה ועוד. מכיוון שלקבוצות אתניות שונות יש תרבות אתנית ייחודית, נוצר בחברה הישראלית פסיפס של תרבויות לאומיות ללא קשר ממשי ביניהן.
בעקבות החולשה האנושית לייצר סטראוטיפים, החלו לצוץ בחברה הישראלית סטראוטיפים ודעות קדומות והרבה אנשים החלו להשתמש בציניות ולעיתים אפילו ברשעות בסטראוטיפים השליליים הללו כדי להדגיש באופן ציני ומעוות תכונות מסוימות של תרבות אתנית ייחודית. התהליך הזה מעמיד בסכנה ובסימן שאלה גדול את התהליך החשוב של התפתחות תרבות לאומית ישראלית המכילה ומקבלת את כלל התרבויות הלאומיות של פסיפס הקבוצות האתניות. יתרה מזו, פוליטיקאים ציניים וחסרי אחריות לאומית יוצרים במכוון תחרות בין התרבויות האתניות, כשהם משסים קבוצות אתניות זו בזו, יוצרים יריבויות אתניות והורסים את שלמות הפסיפס של התרבות הלאומית הישראלית. למשל מייצרים תחרות בין הקבוצות האתניות סביב השאלה: את שיריה של איזו קבוצה אתנית משמיעים יותר בגלי צה"ל ומדוע? שרת התרבות לשעבר מירי רגב הגדילה לעשות כאשר יצרה יריבות ותחרות בין התזמורת הפילהרמונית לתזמורת האנדלוסית. היא טענה שהתזמורת הפילהרמונית מיותרת כי "כמה אנשים הולכים לקונצרטים?" לדעתה של רגב, במקום הפילהרמונית צריך לטפח את התזמורת האנדלוסית, כי היא תזמורת "עממית" ומביעה את התרבות שלנו. מיותר לציין שמדיניות שיסוי כזאת מסוכנת ומזיקה.
במדינות אחרות, שגם בהן התרבות הלאומית היא פסיפס של תרבויות אתניות, מפתחים ומדגישים את העקרונות המשותפים לתרבויות האתניות, מעין "תהליך גלובליזציה" של תרבויות אתניות. כשם שהגלובליזציה יצרה דרכי חיים דומות ברוב מדינות העולם – כולנו לובשים ג'ינס ושותים קוקה-קולה – גם לפסיפס התרבויות האתניות יש מכנים משותפים. למשל בהרבה שירים ים-תיכוניים יש אלמנטים ומנגינות קלאסיים, וגם במוזיקה קלאסית יש מקצבים ים-תיכוניים.
פוליטיקאים חסרי אחריות חייבים להפסיק את השיסוי, ההפרדה, התחרותיות, ובעיקר את השימוש בסטראוטיפים אתניים כדי לקדם את מעמדם ואת האג'נדה שלהם. התרבות הלאומית הישראלית היא בשלבי התהוות, הפסיפס עדיין שברירי. יש להגן על שלמות הפסיפס ולפעול ליצירת תרבות לאומית שמכילה את כל התרבויות האתניות הקיימות.
אבל תצריך גם תרבות לאומית כדי שיהיה עם. פעם היו שירי עם וריקודים עם. זאת היתה מגמה שהלכה והתחזקה בקרב כל הציבורים. אז היתה תקווה. כעת המגמה הפוכה.
ולא נציגים אינטרסנטים של קבוצות כאלה ואחרות
אבל אצלנו בעשורים האחרונים אלה בדרך כלל דמויות הכי מפלגות והכי פחות מכילות.
התכוונת חוסר תרבות לאומית?
פוליטית
אמנותית
ארסית
ועוד
וכאן נדמה שיש קצת ערבוב
מי שבמקום לבוא בטענות על עצמו מאשים אחרים ועוזר להנציח את הוולגריות בארצנו