JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

איך נפטרים מעול הזעם הזה?

על הדרך שלוקחת ועל הדרך (שאולי) מחזירה

איך נפטרים מעול הזעם הזה?
אוגוסט 25
19:34 2014

שבת, 12:15 בצהריים. חם, "המקום הקבוע שלי" תפוס, עשר דקות לקח לי למצוא חנייה ליד הסינמטק, נשאר זמן לקפה ועוגה. העוגה שבחרתי לא טעימה, ביקשתי להחליף. החליפו.

האורות כבים, על המסך הופיעה כתובית המבקשת לכבות פלאפונים, והודעה שלפני הסרט יוקרן סרט קצר באורך 4 דקות. בסרט הקצר ראו נשים דתיות רוחצות בים, וילדה קטנה, שלא יוצאת מהמים, מבחינה בגופת גבר עירום שטבע צפה לידה. הכתוביות של הסרט הקצר היו באורך של הסרט עצמו. זה היה מייגע.

הסרט מתחיל, הטלפון של האישה שיושבת לידי מהבהב, היא מתעסקת אתו ועונה שם להודעות או מה שזה לא יהיה. האור שבוקע מהמכשיר מפריע. בפעם הרביעית או החמישית אני פונה אליה, מסיבה את תשומת לבה לכך שזה מאוד מפריע. היא עונה בלחש "את צודקת", ומכבה.

הסרט קשה לעיכול, הסצנות קשות, החומרים קשים – גילוי עריות בין אב לבתו. עשוי טוב, איטי, שקט. מבקש להעביר בצופים את הזוועה שעל המסך וגם מצליח. טלפון נייד של גבר בשורה שלפני גם הוא זורח פתאום. הוא נכנס לפייסבוק ומתחיל לגלוש. הדם שלי רותח. "איזו חוצפה", אני מסננת, וקרבה אל הכיסא שלו מאחור, נוגעת בכתפו, "סליחה, זה ממש מפריע". הוא מנתק. הגוף שלי חוזר לכיסא ואני תוהה ביני לביני למה הטקסט הזה היה צריך לנבוע ממני בכזה זעם, ומה היה קורה אם הייתי אומרת את אותו הדבר באופן יותר רגוע ובצורה יותר נעימה ורכה. אני חשה אשמה, ומבקשת סליחה בלבי על האלימות שיצאה ממני. אני מרשה לעצמי להרגיש את האנרגיה של הזעם, של הכעס, של חוסר האונים. זו אנרגיה חזקה, שהניעה אותי לפעולה. מי ייתן ובפעם הבאה אוכל לחצות מכשול זהה בהצלחה יתרה. חזרה למסך.

אין נחמה בסרט הזה. הגיבורה צועדת על חוף הים, בשעות בוקר מוקדמות, ארנקה הקטן אבד. כל מי שהיא פונה אליו בוכייה בשאלה האם ראה ארנק קטן שחור, מנפנף אותה. למרות הסצנות הקשות מנשוא בסרט, דווקא ברגעים קטנים אלו פורצות הדמעות שחונקות את גרוני, ופני נשטפות.

אני נזכרת בסדנת "אינטנסיב" שעברתי בגרמניה. עשרה ימים ביער  קסום, עם עוד מאות אנשים שהגיעו מכל העולם לחוות "שינוי עומק בגישה לחיים", לשנות את שנראה בלתי אפשרי לשינוי, בשיטה מיוחדת שהגיעה לעולם "בהארה". כתבתי לממונים, ביקשתי מלגה למימון וקיבלתי. המלון היה נעים, השחייה בבריכה כל יום בשעה חמש בבוקר הייתה שמימית. בשלב כלשהו של התרגול הופסקה הגשת המזון. הוכנסנו לצום, ניתנו לנו מים בלבד. הסברים לא קיבלנו. לאחר יממה וחצי הגיעו אוטובוסים לאסוף אותנו. התבקשנו לא לקחת אתנו דבר המזהה אותנו, וגם לא כסף. קיבלנו מספר חירום למקרה שנהיה במצוקה אמתית, וזהו, נלקחנו לעיר. הייתי רעבה מאוד. כבת לאב ניצול שואה, הסיטואציה הזו בגרמניה לא יכלה שלא לקחת אותי אחורה בזמן אל משפחתי שהושמדה ביערות. המשימה שקיבלנו הייתה לפנות לאנשים ברחוב, לומר להם "סליחה, אני רעבה, תסכים לעזור לי?" ולראות מה יקרה. כהרגלי התגייסתי למשימה, מתעלה מעל כל הפחדים, החרדות והשנאה העצמית התהומית שחשתי על הטמטום שנקלעתי אליו (איך לעזאזל לא לקחתי איתי כסף כמו כמה מחברי לסדנה, שצפיתי בהם נכנסים לבתי קפה ומסעדות ונהנים מארוחה טובה ומשקה?). התיישבתי וחיפשתי אנשים לפנות אליהם. הייתי מותשת, מוטרדת, רעבה ועצובה. אלו היו שעות קשות שבהן חוויתי את העולם כקשה ואכזרי. באופן הזוי ולא צפוי לעונה, נפתחו לפתע ארובות השמיים וגשם אדיר שטף אותי. נרטבתי עד לשד עצמותיי. בכוחותיי האחרונים פניתי למספר אנשים, אך התגובות היו קשות, כמעט אכזריות: צחקוק, נפנוף יד, התעלמות. בעיקר התעלמות. בארבע אחר הצהריים אספו אותנו, קיבלנו אוכל מקופסאות, ובשיחת סיכום התבקשנו לחלוק את החוויה. העולם מסתבר נפלא, מסביר פנים, אנשים פנו בחיוך וקיבלו כסף, אוכל, שתייה, מתנות ומה לא. המנחה קרנה מאושר ואני קמתי להקיא מאחורי אחד העצים.

הסרט הסתיים. איך נפטרים מכל הזעם הזה, אני מהרהרת, איך מחזירים את האמון בבני האדם, איך יוצרים את הבסיס המנטאלי שלפיו אנחנו טובים, טובים מיסודנו, וטוב זה הוא שמאחד אותנו? אולי – חשבתי לעצמי – אולי אפשר להגיע לשם בדיוק באותה דרך שבה זה אבד לנו: אולי השביל שבו הולכים לאיבוד הוא אותו שביל שמחזיר הביתה, אולי ההתעקשות הזו לפגוש את הטוב, להמשיך ולהתעקש עליו שייחשף לפחות כמספר הפעמים שבהן נחשף הרוע – אולי היא הדרך החוצה מהגיהינום.

כשאני קרבה למכוניתי אני רואה זוג די מבוגר ברכב מקרטע, נוסע לאט ליד שורת המכוניות. אני מסמנת לנהג לעצור, ולפתוח חלון. הוא נענה. "אתם מחפשים חנייה?", אני שואלת. האיש מחייך באושר, "ישר ראיתי שאת בן אדם טוב", הוא עונה לי. "הנה, אני מפנה פה מקום ממש מאחוריכם", אני מסכמת ונכנסת למכוניתי. שבת שלום אני אומרת בלב, ונוסעת משם.

על המחבר / המחברת

Avatar

דנה שוטלנד

תלמידתם של המורים הבכירים ראגי'ב וסוואטי צאנצ'אני. מתרגלת מסורה ומתמחה בהוראת יוגה לנשים.

תגובה אחת

  1. גדעון גולדמן
    גדעון גולדמן אוגוסט 25 2014, 23:36
    חיפוש הטוב

    השביל הוא לא זה המחפש את הטוב שאבד.. הוא מורכב מחלוקי נחל של מעשים טובים..

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור