JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

מהחיים לא פורשים

פרישה ומושג הגיל בעידן הפנאי

מהחיים לא פורשים ד"ר אלי כהן-ג'וור
אוקטובר 26
08:13 2014

משחר הילדות חייו של אדם נפרסים לתפקידים השונים שבהם הוא תופס את מקומו וזוכה למיקומו במארג החברתי. במרבית ימיו של האדם הדבר נוגע בראש וראשונה לעיסוק המרכזי של הפרט שהוא ההיבט המקצועי של פעילותו. במשך עשרות שנים, כמעט כל חייו, אדם מזדהה באמצעות משלח ידו ומזוהה עמו. בוקר בוקר קם לו האדם, לובש את דמות עיסוקו, פונה אל עמיתיו מן המקום המוקנה לו ומצפה שיפנו אליו בשל המיקום שהוא ממלא. חשוב לו לאדם להתהלך במרחב המוכר הזה, כשזהותו נראית ברורה וביטחונו הבסיסי מובטח.

התפקוד המקצועי מבטיח לפרט את ציר הקיום ואת הזהות אישית, ומהם הוא יכול לדלות את המשאבים הדרושים כדי למלא את יתר תפקידיו. זו הסיבה לכך שכרטיס ביקור בן שורה או שתיים, לקוני כל כך, מסוגל להתיימר להכיל ישות מורכבת כל כך ששמה אדם. פלא הוא עד כמה הפרט מתמסר להכוונה המעצבת הזאת ומוכן לקבץ כמעט את כל כולו בתוך גדרות צרות כל כך. עד כמה מעיד המונח 'בעל מקצוע' על אדם השולט במשלח ידו, ואולי ההפך הוא הנכון? יש, כמובן, מי שיאמר שהקריירה לא רק מחזיקה בנו, היא גם מחזיקה אותנו. ומה יקרה כשהאחזקה נגמרת? מה נותר מכרטיס הביקור אז?

לא נדון כאן בשאלה החשובה שעניינה קביעת התנאים הנאותים ליציאת האדם ממעגל העבודה. ענייננו הוא לנסות ולהבהיר מהי המשמעות הקיומית של אותה התרחשות בעלת משקל אדיר בחיי הפרט – היציאה לחופשה ממקום עבודה בפעם האחרונה, חופשה שאין ממנה חזרה. 'פרישה' הוא מונח טעון הטבול עדיין בתרבות הממדרת של עידן העבודה. במבט ראשון פרישה מעולם העבודה דומה להגירה מן הסביבה הטבעית שהכירה את הפורש ושימשה לו ראי מרגיע של הווייתו. האם האדם פורש רק מן העבודה? ומה היא התחושה של נוכחות מיותרת? מאין יבוא צידוק קיומו? הרי על במת החברה אין מקום למי שלא אוחז בתפקיד כלשהו, לפחות כניצב. לאן אמור לקום בבוקר האדון המרותק ל'לשעבר'? איך חיים בתוך יומן שהתרוקן? לאן פונים כשהקיום פסק להתנהל כמובן מאליו? ואולי לא רק סדר היום פסק להיות מובן מאליו, אולי החיים עצמם עומדים כעת בסימן שאלה?

נהוג לומר לפורש לגמלאות 'עכשיו אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה!' העניין הוא שהוא לא יודע מה הוא באמת רוצה, כי במרבית המקרים זרימת החיים בנתיב האוטומטי של סדר היום המובנה ניוונה את יכולת הבחירה, מה גם שכעת, עזוב לנפשו, כל הכרעה תהיה אישית ובאחריותו המוחלטת. מהו הגיל הזה המוציא אדם לגלות, ובכלל מה פירוש המושג 'גיל'? מסתבר שגיל הוא לא רק מושג ביולוגי, הגיל הוא בעיקר מושג חברתי הפורס את החיים למדורים, לתפקידים. הילדות והנעורים מיועדים לגדילה ולהבשלה, הבגרות היא תקופת החיים הפעילים, מילוי תפקידים ובראשם העיסוק, ואחר-כך – השארית? מעין סרח עודף? אמנם, עד למחצית המאה הקודמת, שיא עידן העבודה הקבועה, מעטים זכו בשארית זו.

עדיין מעטים המודעים לכך אך רבים מאוד חשים שאנו בשלבי המעבר מעידן העבודה לעידן חדש שאותו אני מכנה 'עידן הפנאי'. כל מושגי הקיום הולכים ומשתנים ואיתם מושג גיל האדם. ראשית כול, עלינו להיות ערים לכך שבדורות הצעירים יותר אשר יחיו ממש בעידן הפנאי, הפרט יתנסה בפרקי זמן של פרישה מתפקיד ובתקופות שבהן יהיה ללא תעסוקה בשל היותו מובטל או בתהליך של הסבה למקצוע חדש. פירוש הדבר שעד להגיעו לפנסייה במובן המקובל של ימינו, יחווה האדם פרישות ארוכות פחות או יותר. שנית, המקצוע והתפקיד חדלו להעניק לפרט את מה שסיפקו בעידן העבודה: זהות, יציבות וביטחון כלכלי. החיים לא יתחלקו עוד בהתאם לתפקיד הקשור לכל תקופה או לכל גיל. החיים חוזרים להיות מה שהם אמורים להיות: כוליות אחת שלא ניתן לבתר אותה למדורים ולמדרגים. העבודה תהיה רק חלק מן החיים, לרוב אמצעי להבטחת הקיום ולא ייעוד בלעדי. העבודה תמשיך להיות המשענת הכלכלית אך תרומתה לזהות ולרציפות הקיום תלך ותפחת. האדם ימצא את תחושת ההמשכיות והיבטים חשובים של זהות בעשייה הרצונית בשעות הפנאי, עשייה תקפה ללא תלות בתפקיד ובעיסוק. הזמן הפנוי לא יהיה עוד זמן מרוקן, אלא מרחב זמין לפעילות המשמעותית אשר יכולה ללוות את האדם לאורך כל חייו.

ארחיב מעט את הנקודה האחרונה, שהיא הבשורה של עידן ההולך ומתבהר. אנו צועדים לקראת חיים פתוחים המניחים בידי הפרט את היכולת לבחור. לגלות שוב את השפע המצוי בחיים הלא מקוטלגים. לדלות את הגורמים המעשירים את האני הייחודי שלעולם לא יהיה דומה לשום דמות תעשייתית שהתפקידים השונים מנסים להנפיק. בהסתכלות זו, גיל סיום המחויבות לעבוד לפרנסה ותקופות ביניים של אבטלה או של הסבה מקצועית לא יהיו עוד יציאה לגלות, אלא במידה מסוימת יהיו מעין חזרה או ביקורי מולדת. אדם המודע לפוטנציאל הפנאי המשמעותי – 'הפנאי הרציני', כפי שקורא לו סטבינס – יהיה ער לנטיית הזמן המתפנה להתמלא כמעט מיד בסחף האקראי של התסיסה הסביבתית. הוא יהיה דרוך ושלו לקראת כל יום חדש, כי ידע שיום זה לא חייב להיות שכפול של מה שהיה או של מה שאמור להיות, וכי יש בכוחו לחולל דבר מה חדש בכל רגע. כדברי בובר, יש לאדם החסד לחזור ולהתחיל תמיד, "לחזור ולהתחיל אף עתה".

גיל הפרישה ואיתו כל קטגוריות הגיל המשמשות את המנהלות השונות, לא צריכות לטשטש בתודעה של כל אחד מאתנו את ההכרה שהגיל הוא נתון מנהלי בדומה לגובה, למשקל או למספר נעליים. חייו של אדם הם משהו אחר מהותית, הם שדה התנסות רציף ושלם שבו האדם מוזמן לחוות את הווייתו הייחודית ולשאוף להגשים אותה, ולחוש אותה בעיני תבונתו המתרחבת. כי הפרט הוא לעולם הילד שהיה, המאהב, היזם, האב, הרע, חייו בכללותם המתנקזים בו לקראת המפגש הנוכחי. האדם הרי יודע שהוא חי אך ורק בהווה, בעודו נשען על נוכחות התובנות שהצליח לחלץ בעבר וצופה אל העתיד הממתין לו תמיד להמשך הגשמתה של ייחודיותו.

פורשים מתפקיד, ממועדון, מחבורה אך לעולם לא ממפעל החיים האישי, החיים כולם, חיים המפעמים ולא מפסיקים לבוא לקראתנו ולזמן לנו – זוהי מהותו של הזמן – הזדמנויות לגלות ולהיות. אמנים לעולם אינם יוצאים לפנסייה. עליהם לא חלים המושגים החברתיים של גיל ושל גיל הפרישה. סוד הווייתם טמון בכך שהם פרצו את מחסומי התפיסה המוסרית-נורמטיבית המקבעת, ופועלים על פי פרדיגמה מחשבתית אחרת שאותה נכנה 'הפרדיגמה האסתטית'.

כדי להבין נשוב לרגע לאפלטון ולאריסטו. אפלטון ראה בחיים עצמם צלליות המפריעות לראיית האמת, להתוועדות עם האידאה הצרופה. רטט החיים בגווניו ובריגושיו מהווה מכשול בדרך אל ההכרה. אולי מכאן באה ההשראה למחנכי דורות רבים שניסו בכל כוחם, מתוך רצון להיטיב ומסירות כנה, לנתק את הילד והנער ממערבולת תחושותיהם ככל האפשר, כדי שיהיו פנויים לקלוט – ללא הפרעות – את המושגים הנצחיים המתנחלים בהם. אולם אריסטו, תלמידו של אפלטון, שם לב שאין אפשרות להגיע אל המהות אלא דרך ביטוייה בחיים הממשיים. מחבר הטרגדיה מעלה סיפור שהוא בדיה, אך ממנה עולה האידאה. לא ניתן לאמוד את עוצמת התובנה העולה מן המעשה הנורא של אדיפוס (על פי סופוקלס) כשהוא מנקר את עיניו. כמה ניתן להרהר על החוש האדיר הזה של האדם? לראות – לשם מה? לראות על מנת לזהות? או לראות כדי לגלות?

בשאלות אלו מתנקז המתח בין נקודת המוצא המוסרית-נורמטיבית והפרדיגמה האסתטית. הפרדיגמה האתית שואפת להציב בתודעת האדם תמונת עולם מעוצבת השואפת להכתיב את אופי המפגש הבלתי אמצעי של הפרט עם קיומו הממשי. עיקר תשומת לבו אמורה להיות מגויסת לזיהוי ולשכפול התבניות המנטליות המונחות בבסיס התפישה הכוללת, הנתונה והנצחית. נוכחותו של האדם לא תוסיף ולא תגרע, כל כולה עדות חזקה או דלה של האמת הקנונית, ולעולם לא המבשר שלה. בהסתכלות זו, החיים נתפסים כמעגלים חוזרים המחקים את המחזוריות הידועה והקבועה של תופעות הטבע, כפי שציין ברגסון בתחילת המאה שעברה. מכאן שפול סזאן כילה את חייו לריק בניסיונו העיקש לתפוש, בעזרת ראייתו האנושית המוגבלת, את מהותו של ההר שהזדקר מול ביתו, את כוליותו… או שבחר להעז לדעת, זאת אומרת לראות באופן ממשי ומודע.

הפרדיגמה האסתטית יוצאת מן ההתנסות האישית הייחודית ומעניקה את מלוא החשיבות לחוויה הנקודתית במרחב ובזמן כאשר אין בה כל מחזוריות מלבד המחזוריות הספירלית שבה התנסויות נראות דומות רק לכאורה. הרצון לתפוש את המשמעות שבחולף עושה שכל רגע בחיים הוא יחיד במינו, רגע שמן הראוי להגיע אליו מצויד במרב הכלים לקליטת מלוא דקויותיו. הפרדיגמה האסתטית, אם היא מחזירה את מלוא הלגיטימיות לזיקה האישית בין האדם וההוויה, הרי כפועל יוצא היא מניחה בידי הפרט את האחריות המלאה לאבחנותיו, לדימוייו, ליצירתו הייחודית המתגבשת כקומפוזיציה הנרקמת מרצף הכרעותיו שאותן הוא מוציא לאור. כאן אין מודלים מחייבים, ועל הפרט לבחור בכל רגע את צירוף המילים, את הצליל ההולם, את משיכת המכחול הבאה שתתווסף לתמונת חייו. זה לעסוק בהיסטוריה, ולעשות היסטוריה זה לעשות אמנות, זאת אומרת לוותר על המובן מאליו.

לוותר על המתיימר להיות ודאִי, בידיעה מפוקחת שהוויתור מחייב למצוא מקור חלופי לביטחון שאובד ככל שמתרחקים מן הנתיב המוכר; לתת דרור ל'יצר לחולל דבר' הבוברייני, ליצר החיפוש, פעולה הדורשת מוכנות נפשית לשאת בכישלון לבד. הוויתור על הוודאי והשכיח תובע מאמץ הנאמן למקור האטימולוגי של המושג – זהו מאמץ שהוא בעיקר אומץ. רק מי שאינו פוחד מכישלון, זאת אומרת מי שנכון לשאת באחריות גם לכישלונות, יכול לראות בהם שלבים מאלפים לקראת המושלם והמוחלט. מי שאימץ את הגישה האסתטית אינו מעוניין לקבע מציאות בתוך החיים, הוא מבקש לחלץ את מהותם.

הבוחר בנתיב האסתטי יודע שזוהי תכלית הכרוכה בתהליך שאורכו כאורך הקיום האנושי. ברור לו גם שבכל צעד וצעד, לפני כל הכרעה, ייתכנו פשרות, אך הן יהיו פשרות במעשה, לא במחשבה, לא בתהייה, לא בכמיהה. אנו מדברים על פשרה מודעת הנקבעת מתוך ידיעה ברורה שטרם מוצה החיפוש, שדינאמיות האירועים תמשיך להזין תהייה אין סופית המקיימת את יכולת ההתפלאות, שהיא נשמת אפה של חיוניות הקיום המתחדש. הפרספקטיבה האסתטית אינה מעודדת שקיעה אל תוך הרגיל והשכיח המקהים את חושינו בכלל ואת ראייתנו בפרט; להפך, היא מאפשרת לראות בתנועה המתמדת את הדבר היציב ביותר ובשינויים הבלתי פוסקים את מאפיינה הקבוע של ההוויה הקיומית. בכך היא שונה מנקודת המוצא האתית מבלי להיות שלילתה. במובן מסוים האסתטיקה במהותה היא גם אמירה אתית – היא מגלמת אתיקה נעלה.

 דווקא חירות הראייה וחירות המחשבה אפשרו לאנרכיסט גרסיה-לורקה לקלוט את פעימת החיים של בני זמנו, על פסגותיהם ומצוקותיהם, ודרכן הוא הצליח לחוש ולבטא משהו מן ההוויה האנושית של כל הזמנים. כאן טמון ההבדל בין הפרטיקולרי והייחודי. הפרטיקולרי שואף לשרטט את קווי המתאר המפרידים בין אדם לאדם, הייחודי מחפש את הזיקה. מן הבחינה הזו, אין סופר ספרדי אשר העלה טוב ממנו את ההוויה הייחודית של בני ארצו, אך יחד עם זאת אין מקום בתבל שבו לא יימצא האיש שיתפעם מזעקת ירמה, האישה הנרמסת בצל עקרותה, ואין שפה שדרכה לא הגיעה הבשורה המרה על מות הטוריאדור ב'חמש אחרי הצהריים', בשורה העולה מזירת מלחמת השוורים הספרדית כל כך. ואיפה, באיזו פרטיקולריות נמקם את ג'אקומטי עם דמויותיו "הנמצאות תמיד בחצי הדרך בין הישות ובין האין", ביטוי של "האחדות הנהדרת של חיים אלה בעקשנותם בחיפוש אחר המוחלט" בניתוחו של סארטר?

באחד הראיונות האחרונים לפני מותו, ג'אקומטי חוזר ומשתמש במושג 'לראות' ומתאר אותו כמאמץ מרוכז ומתמיד, לראות על מנת לגלות מנקודת מבטו הוא, שהיא במודע אישית ויחסית, את הכוליות ואף את המוחלט. בכך הוא דומה לבטהובן, לעגנון, לסזאן; אולם זהו דמיון אשר בינו ובין ההידמות המושגת על-ידי תהליך של נרמול חברתי-נורמטיבי פעורה תהום חשוכה. הדמיון הראשון בא ממעמקי התודעה המבקשת להתחבר לאנושיותה הנפתחת אל הזיקה, הדמיון השני הוא מעטפת השואפת לאחידות ולמוצא נוח ומפצה על הכרח החיפוש.

תהום פעורה בין אמנות (art) החיים המחדדת את הראייה ובין אומנות (craft) ההישרדות שפירושה בעיקר שגרה, אוטומטיות וקהות חושים. אומנות ההישרדות היא שפה מצמצמת, passe partout; לעומתה, אמנות החיים היא עולם של גוונים, והיא מזמינה את הפרט ומאפשרת לו למצוא את השילובים הייחודיים שלו. רק האדם בעצמו מכריע בעד המחויבות הכבירה והמלהיבה הזאת באינטימיות הפנימית של ישותו. מדובר במסע אל המודעות. להיות מודע פירושו להתאמץ לדעת, בכל רגע, שאנו יודעים את אשר אנו יודעים ומסוגלים לדעת עוד, גם ובעיקר מעבר לחיים האינסטרומנטליים, התפקודיים.

עידן הפנאי משיק בהחלט לפרדיגמה האסתטית ולכן מושגי הקיום משתנים, כי החיים חומקים מתבניות קפואות ואין עוד מקלטים נוחים. כך קורה עם מושג מרכזי כל כך כמו גילו של אדם. על כל פרט ופרט להכריע אם גילו האישי יהיה ציר קמילתו או מסלול ספירלי מלהיב של התפתחות מודעת והתחזקות פנימית של התבוננותו הנמשכת לאורך ולעומק כל נסיבות קיומו, שדרכה הוא למד להיות, יותר ויותר בכל פעם, היוזם והמגשים של הווייתו הייחודית הכמהה להרמוניה בינו ובין עצמו, בינו ובין כל נפלאות הבריאה המפעמת בו וסביבו. לחוות את ספירלת הקיום פירושו להבין שהחיים הם הרבה יותר מכל ההתרחשויות שמרכיבות אותו, או שהם לא כלום. המחויבויות לקיום ואף השגרה המבורכת נועדות להבטיח את השרידות, אך הן גם המצע שעליו אמורים לפרוח חיינו, פריחה אשר ניצניה נראים גם בין הקמטים סביב למבטנו הבוער.

זהו מסע האוחז בחיים כולם, ומהם אין יציאה לגמלאות.

על המחבר / המחברת

Avatar

אלי כהן-ג'וור

ד"ר לפילוסופיה. קיבל התואר מאוניברסיטת סורבון. מרצה בכיר במכללה האקדמית בית ברל. חיבר עשרות מאמרים ושלשה ספרים.

2 תגובות

  1. אתי
    אתי אוקטובר 27 2014, 12:00
    ד"ר אלי נהנתי מהמאמר

    אף פעם לא קראתי מאמר שכתוב בצורה רוחנית כזאת למרות שעוסק בנושא כאילו מעשי

    השב לתגובה
  2. סיגל
    סיגל אוקטובר 28 2014, 00:01
    פגישה עם עצמך שיש לך זמן - היצאה לגמלאות

    מאוד נהנתי לקרוא, כמובן עם המבט המרענן והשונה…

    כפי שכתבה אתי, מעשי ביותר למי שיכול לדלות את ההקו המנחה.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!