JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

זוכר את נובמבר?

טור אישי עם בקשה לסיוע

זוכר את נובמבר? תמונה:Thadius856 & Parutakupiu commons.wikimedia.org
נובמבר 12
15:55 2014

מדריד. נובמבר 2014. השעה 14:00 ואני מחכה. הוא אמור להגיע בכל רגע. בשנת 1999, ביוון, הכרנו וגם נפרדנו, ומאז לא התראינו. גם אז זה היה בנובמבר, באליפות העולם בהרמת משקולות. זו לא הייתה סתם אליפות. שנת 2000 הייתה שנה אולימפית, והתחרות של 99' היא שקבעה את הקריטריון האולימפי למרימות המשקולות, שעמדו להשתתף באולימפיאדה בפעם הראשונה. עד לשנה זו רק לגברים היה מותר להתחרות בהרמת משקולות באולימפיאדה.

ואני הייתי שם, באותה תחרות מדהימה. עיתונאית משקולנית. משתתפים מכמעט כל העולם הגיעו ליוון לכבוד אותה תחרות מרשימה. יותר מ-700 מתחרים, הטובים ביותר בעולם. לא עניין של מה בכך. הארגון היה מופתי, כמו שהיוונים יודעים לארגן תחרויות ספורט. אבל לא זה הסיפור של המאמר הזה. כי ספורט זה גם תשוקה ואהבה ופיזיות רבה, ואין תחרות שלא מתנהלים בה רומנים, לפעמים בלתי אפשריים, בין ספורטאים ממקומות שונים בעולם. וזה מה שקרה לי בתחרות הזו.

הוא היה הרופא של המשלחת הקובנית. ברגע שראינו זה את זה נוצר קליק שסחף את שנינו. זה היה רומן קצרצר ומעצים באמצע הדרך בין שני קצוות שונים של העולם, והסתיים כעבור ימים ספורים. הוא חזר לקובה ואני לישראל.

השתוקקתי לפגוש אותו שוב. תקופה מסוימת ניסיתי לאתר אותו, אך ללא הצלחה. קובה?! תקשורת?! חסר סיכוי. הוא היה אחראי על אחת הנבחרות הטובות בעולם ואף אחד לא אפשר לו לזוז ממנה, בטח לא למערב. ואני, ישראלית עם קושי ישראלי של היצמדות למולדת, לא עלה בדעתי לנסוע לקובה. הוא מנותק מהעולם, אני חיית תקשורת; לי יש אינטרנט, הוא בעולם של מגפון. ניסיתי ליצור קשר באמצעות חברים, חיפשתי בתחרויות אחרות שאליהן נסעתי, אך הוא נעלם. בדיעבד, לאחר בירורים שערכתי, נודע לי שהעבירו אותו ללוות ענפי ספורט אחרים. חששו שיערוק למערב בגללי.

כעבור עשר שנים שמעתי ממנו שוב. הוא הגיע אליי, בזכות הפייסבוק. יצא לנסיעת עבודה באפריקה ויצר קשר בפייס. אבל כעבור יומיים בלבד שוב נעלם. הממשל הקובני חסם לו את התקשורת. לפני כשנה הוא יצר קשר שוב. הפעם מספרד. הרופא עזב את קובה. החליט שנמאס לו ועבר לספרד. החליט להתחיל את חייו מחדש. להימלט מהחושך הקובני, מהמשטר חסר החירות.

חסר כול הגיע לספרד. כמה מאות אירו, שאיך שהוא הצליח לחסוך למטרה זו במשך עשר שנים, הרבה חלומות, תקוות, ובעיקר רצון להשתקע במערב הביאו אותו למהלך הזה. לא משנה היכן, העיקר שיוכל לעבוד במקצוע שהוא מכיר ואוהב כל כך. הותיר מאחור משפחה וילדים, אמנם כבר גדולים יחסית, השאיר קריירה מפוארת שבמהלכה ליווה ספורטאים אולימיפיים מהשורה הראשונה וסייע להם להגיע למעמד מכובד, עזב כבוד ומעמד – פשוט עזב הכול, גם את הבית שבנה בשתי ידיו, וכל זאת רק בשביל החופש לחיות.

ומאז הוא בהישרדות. מחפש עבודה, נלחם. לא מוכן לוותר. לקובה הוא לא יחזור. הכסף לא חשוב. החירות היא המטרה. הרצון לעשות את מה שהוא אוהב בחופשיות. מעדיף את הג׳ונגל הקפיטליסטי עם הבעיות הביורוקרטיות כמהגר קובני. כל היום מטורטר בין המשרדים כדי לקבל אישורים. וכל מה שהוא רוצה זה לעזור לאנשים. לטפל בהם. לעבוד במקצוע שלו כרופא ספורט.

בתחרויות שנכח בהן הכיר אנשים מכל רחבי העולם אבל כולם נעלמו פתאום. הוא נחשב מומחה בתחום הפרקינסון ופציעות הספורט. מעטים רופאי הספורט בעולם שצברו את הידע שהוא צבר בשנותיו עם נבחרות העלית של קובה. אך למרות קורות החיים והניסיון, למרות ההישגים, למרות התעודות והידע – את המערב זה לא מעניין. הוא גם לא ממש יודע איך לאכול את המערב. איך לשווק את עצמו. קובני תמים שרגיל לעבוד לשביעות רצונו של המשטר לא מבין שבמערב מה שחשוב זה הקשרים, מה שקובע זה החותמת. והוא נלחם. שנה היינו בקשר אינטרנטי ועכשיו החלטתי לפגוש אותו. לעזור. לחלום יחד ולעזור לו לממש את החלום שאנשים מעטים בעולם היו מעזים להגשים.

במטוס, בדרך למדריד, אני מהרהרת. 15 שנה חלפו מאז אותה תשוקה. הוא זוכר הכול מאותם רגעים ביוון, אני פחות. עידן של תקשורת עושה את שלו. הוא לא היה חלק מהעידן הזה של התקשורת, אני כן, ואני תוהה. איזה אדם אני עומדת לפגוש. כזה שלא חווה את עידן התקשורת שאני חוויתי. סקרנית להבין עד כמה התקשורת השפיעה, אם בכלל, על הרגשות שלנו, על התשוקה. ואולי לא התקשורת אשמה. אולי זה הזמן שעושה את שלו. היינו בקשר בשנה האחרונה, אבל יש הבדל בין קשר וירטואלי לבין לפגוש אדם פנים מול פנים.

הוא טוען שלא שכח ולו רגע מהמפגש שלנו לפני 15 שנה, שחזר לי הכול לפרטי פרטים. סיפר שניסה ליצור קשר ככל שיכול. אני הנחתי לקשר. התקדמתי הלאה. אם להודות על האמת, אפילו שכחתי. והנה הוא שוב חזר. ואני בדרך לפגוש היסטוריה. תקראו לזה מיתולוגי, תקראו לזה עבר, אבל אני סקרנית. סקרנית להבין מי האיש הזה שבאמצע החיים החליט לעזוב הכול, בלי לחשוש, כדי לחיות בחופש וכדי להיות מאושר. כי רק בשביל דברים מהסוג הזה החיים שלנו שווים משהו…

* אם מישהו מכיר חברת ביומד או קליניקה (גם באירופה) שבהן מחפשים רופא ספורט או חוקר בתחומי הספורט והפרקינסון, בעל תעודות ויודע שפות (אנגלית, ספרדית וגרמנית), אשמח אם ייצור עמי קשר.

 

על המחבר / המחברת

דבי קאופמן

דבי קאופמן

עורכת: מדור ספורט. מרימת משקולות בעבר. מאמנת כושר וריצות ארוכות, עוסקת כיום בספורט טריאתלון וריצה. עורכת ויועצת תקשורת כלכלית, דירקטורית בחברה ציבורית ומנהלת תקשורת ופיתוח עסקי במוסד שמואל נאמן בטכניון.

5 תגובות

  1. ריק
    ריק נובמבר 12 2014, 18:26
    ...

    מחכים לעדכון

    השב לתגובה
  2. שמאי שוורץ
    שמאי שוורץ נובמבר 13 2014, 07:01
    סיפור בהמשכים

    שכחת לספר איך היתה התשוקה של 2014:)))

    השב לתגובה
  3. דבורה בר
    דבורה בר דצמבר 06 2014, 10:11
    מרגש

    מאחלת לכם הצלחה מכל הלב. סיפור בלתי יאומן , שאכן הצלחתם בכל זאת להתגבר על מחסום הזמן ויתר הדברים, להצליח ולהפגש… ממש מרגש.

    השב לתגובה
  4. דבי
    דבי דצמבר 06 2014, 14:50
    תגובה

    תודה. אכן זה היה מרגש… כך או אחרת, אם רוצים לתת לדברים לקרות פשוט צריכים לאפשר להם. בסופו של דבר אנחנו הם אלו ששולטים במצבים שונים בחיינו… כך לפחות אני מאמינה…

    השב לתגובה
  5. גילה
    גילה אפריל 02 2015, 11:50
    וואוו

    זה נשמע אמיתי ולכן מרגש הרבה יותר מסיפור דימיוניים על לב שבר.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!