JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

הרחמן ונושאות הרחם

על תפילת נשים כ"צורך גבוה"

הרחמן ונושאות הרחם
דצמבר 04
19:24 2014

בברכת המזון אנו שוטחים בפני האל סדרת בקשות הפותחות בכינוי "רחמן". כך למשל "הָרַחֲמָן הוּא יְפַרְנְסֵנוּ בְּכָבוֹד". כידוע, לאל שמות רבים, ועל פי רוב נגזרים הם מתארי הפעולה שלו. כאשר מכנים אותו רחמן, מניחים שהוא "בַּעַל הָרַחֲמִים", שהוא מצטיין ב"רַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו". די בידיעה בסיסית של השפה העברית כדי לקשור מבחינה לשונית בין הביטוי רחמן לביטוי רֶחֶם, רחם-האישה. האם יש קשר מהותי בין השניים? כדי להשיב על כך, נצא למסע קצרצר בשבילי המדרש.

אחד מחכמינו-זכרם-לברכה מעלה את הטענה הזו: "אמר רבי יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפלתן של צדיקים" (יבמות סד, ע"א). החכם שם לב לעובדה שבאופן עקבי ושיטתי כל שלושת אבות-האומה (וכן ארבע האימהות) היו עקרים – לא יכלו להוליד צאצאים. ההסבר שהוא מספק לנו מפתיע למדי. לדעתו, האלוהים מתאווה (מלשון תאווה) לתפילת הצדיקים. לקורא מן הצד נראה שאלוהים מפעיל מניפולציה מכוונת על האבות – הוא מעקר אותם כדי שישטחו בפניו את תפילותיהם ובכך יבוא על סיפוק תאוותו הרגשית. דוגמה מובהקת לכך היא זו: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִיא, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה', וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כה, כא). לכאורה יש כאן קשר סיבתי: רבקה עקרה, יצחק מתפלל לאלוהים, רבקה הרה.

המדרש עושה צעד נוסף, שיהיו מי שיאמרו שהוא נועז מקודמו. כשם שהוא מייחס לאל תאווה לתפילת האבות כך הוא מייחס לו תאווה לתפילת האימהות: "ולמה נתעקרו האמהות?… שהקב"ה מתאווה לתפלתן ומתאווה לשיחתן… למה עקרתי אתכם? בשביל: הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ" (בראשית רבה מה, ד). כאן החידוש הוא בכך שלנשים יש ערוץ פתוח וישיר עם אלוהי כל הארץ (מה שמעורר שאלות לגבי מקומם של גברים המכהנים בקודש). האל מבקש שני דברים: האחד, לראות את המראה הנאה שלהן. השני, לשמוע את קולן הערב. הקול הערב בא לידי ביטוי בתפילה. כדי שהאל ימלא את תאוותו ממה שאנו מכירים כ"קול באישה" (ברכות כד, ע"א), הוא מעקר אותה והיא מתפללת. על רבקה, לאחר שהרתה, נאמר: "וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ה'" (בראשית כה, כב), ואז מתנהלת שיחה ידידותית בין האל לבינה.

במקרה הבא נעשה צעד נועז נוסף. לא די בכך שהאל מניע את האישה להתפלל אליו אלא שהוא מבקש לצ'טט (to chat) איתה: "אמר רבי בירי: כמה כירכורי כירכורים, הקב"ה מתאווה לשמוע שיחתן של צדקניות: וַיֹּאמֶר [לשרה]: לֹא, כִּי צָחָקְתְּ" (ירושלמי סוטה כט, א). לא נגזים אם נאמר שיש כאן פלירטוט בין הקב"ה לבין הצדקת. דרשה זו נסמכת על הפסוקים הבאים: "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן?! וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה?… וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר: לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה, וַיֹּאמֶר: לֹא, כִּי צָחָקְתְּ" (בראשית יח, יב-טו). על פי פשוטו של מקרא, שרה נחרדה מן הבירור של האל על תגובת הצחוק שלה (מה את צוחקת?!). על פי המדרש, הייתה זו שיחה לא רק של חילופי דברים ידידותיים אלא של כרכור וצחקוק. מכאן אנו רשאים להסיק שלפחות על פי המדרש, תפילת האבות והאימהות בפרט ותפילות עם-ישראל בכלל מיועדות לצרכיו הרגשיים של האל לא פחות מלצרכיו הקיומיים של האדם. לכך קוראים חכמינו: "תפילה, צורך גבוה" (השל"ה שמות, בשלח).

עתה עלינו לסגור את המעגל שפתחנו בו בראשית המאמר. האל, המכונה במקורותינו רחמן, מתאווה לתפילתן של נושאות הרחם, דהיינו הנשים. לא בכדי כינו חכמים את עם-ישראל בכינוי נקבי "כנסת ישראל". לא בכדי דרש רבי עקיבא את כל מגילת שיר השירים, שהיא מסכת אהבה בין הדוד לרעיה, כמסכת אהבה בין הקב"ה לבין כנסת ישראל. המכנה המשותף בין הרחמן לנושאת הרחם, בין הגברי לבין הנשי, הוא הרחמים. האל מרחם על ברואיו ואילו האישה מרחמת על יוצאי רחמה. הצד השווה שבהם, רחמים, הוא היסוד לזיקה ביניהם והוא שמביא את האל להתאוות לתפילות הנשים.

סיפור אגדה נחמד ממחיש זאת יפה: רבי אליעזר התפלל בתענית ציבור למען הגשמים, ולא ירדו. בא רבי עקיבא, התפלל וירדו גשמים למכביר. נעלב רבי אליעזר על שתפילתו לא נענתה. ביקש רבי עקיבא לפייסו. אמר לו: משל למלך שהיו לו שתי בנות, האחת חצופה והאחת כשרה. כאשר הייתה נכנסת החצופה לבקש ממנו דבר מה, היה נותן לה מיד ובלבד שתסתלק לה. כאשר הייתה נכנסת הכשרה, היה מתחמד על שיחתה ומאריך עמה מאוד את השיחה (לפי ירושלמי תענית טו, א). האל מתחמד (נהנה מן החמדה) על תפילתן של בנותיו.

עם זאת, עלינו לסייג קמעה את נחישות התיאוריה שלנו ולומר כי ייתכן שחכמים ביקשו לתלות את הדבר באל לצרכים חינוכיים. למה דומה הדבר? לכך שהורים מפצירים בילדם לעשות דבר בעל ערך שהוא עדיין איננו מסוגל להכיר בחשיבותו. כדי לעודד אותו אומרים הם לו: אנא, עשה זאת בשביל אימא או בשביל אבא. לימים, כשהילד גדֵל והוא מכיר בערך הדבר; הוא מבין, שהוריו עשו מניפולציה חינוכית לטובתו שלו (ראה מורה הנבוכים ח"ג, פל"ב). ישפוט הקורא את הדברים לפי טוב טעמו.

על המחבר / המחברת

יעקב מעוז

יעקב מעוז

עורך מדור: דת ואמונה. ד"ר, יו"ר הוועד לתחיית הלשון הארמית. מרצה ליהדות והחברה הישראלית. סופר ומשורר, מחבר הספרים "צדק פואטי" ו"אלוהים, אהבה ואסתטיקה". מנהל פתוח תכנים בחברה למתנ"סים. חבר הנהלת תנועת "תיקון". מנחה אירועים וטקסים.

אין תגובות

אין תגובות

אין תגובות כרגע. תרצה להוסיף תגובה?

כתוב תגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בדת ואמונה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!