JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

מחשבות על שלום

אנטומיה של הרס ויצירה מנקודת מבט פסיכואנליטית

מחשבות על שלום ד"ר מרק רויטמן
אוקטובר 08
23:03 2015

בסוף שנות ה-80 השתתפתי בסמינר "Nottingham" בפסיכוגריאטריה. בפרקי הזמן שבין ההרצאות התנהלו שיחות ערות בין משתתפי הסמינר – ישראלים, המרצים הבריטים, האמריקאים והקנדים.

בסמינר זה התיידדתי עם אחד המרצים, פרופסור מלונדון. באחת השיחות שאל אותי הפרופסור מהו לדעתי הפתרון הצודק לקונפליקט הישראלי-ערבי. נוכחתי לדעת, לתדהמתי, שאין לי לכך תשובה.

שנים קודם לכן, שמתי לב שעימות, חשדנות, תוקפנות, ותחושות של חוסר אמון וחוסר פתרון עשויים להתקיים בין קבוצות אנשים שונות. נוכחתי בכך בהזדמנויות שונות, למשל: עוינות בין אחת האגודות הישראליות לפסיכותרפיה שנחלקה לשתיים – הירושלמית אל מול התל-אביבית. או עימות בין פסיכואנליטיקאים לתרפיסטים באומנות באחד הכנסים באירופה שעסקו בטיפול קבוצתי. הייתי עד לעימותים הנובעים מעיוות קשה של תפיסת המציאות אצל אנשים בריאים בנפשם.

קבוצה גדולה כדגם של החברה

אמחיש את דבריי בתיאור מקרה שאירע באחד הסמינרים שבהם השתתפתי. מטרת הסמינר הייתה לחקור את התהליכים הפסיכולוגיים בקבוצות גדולות. באחת הקבוצות השתתפו 80-60 ישראלים, המנחה היה ישראלי לשעבר שחי באוסטריה, והקבוצה התנהלה בעברית.

בקבוצות, ובמיוחד בקבוצות גדולות, מתרחשים תהליכים לא מודעים בעלי עוצמות אדירות ברמה האישית וברמה הקבוצתית.

אבקש להתרכז בפרנויה, ובעוינות לא מוסברת וחסרת שליטה המפרידות בין בני אדם.

חיפוש אחר האויב

בשלושת הימים הראשונים רבו הירושלמים עם התל-אביבים, הפסיכואנליטיקאים עם המטפלים באומנות, המבוגרים עם הצעירים, הגברים עם הנשים. ואם לא די בכך הרי שבאחד המפגשים אירע המקרה הבא: ישבנו במעגל גדול, לצד המנחה הישראלי-אוסטרי ישבה אישה צעירה, כהת עור ושחורת שיער. מהיכרותי המוקדמת עמה ידעתי שהיא פסיכולוגית מבאר שבע. המראה החיצוני שלה העיד בבירור על מוצאה המזרחי.

בשלב מסוים עלו בקבוצה נושאים הקשורים לשואה והשפעתם על הדור השני והשלישי לניצולים.

אחד המשתתפים, פסיכואנליטיקאי בכיר, שהיה גם אחד ממארגני הכנס, פנה אל אותה אישה באנגלית ושאל: "את הרי אוסטרית. ידוע, שאוסטרים רבים שיתפו פעולה עם הנאצים, אינני יודע מה עשו הורייך והסבים שלך בתקופת השואה, אבל הייתי רוצה לדעת איך את כאוסטרית מרגישה בין ילדים ונכדים של ניצולי השואה."

הקבוצה השתתקה. אינני יודע כמה אנשים מתוך הקבוצה הכירו את האישה, אך גם אלה שלא הכירוה, לא יכלו בשום פנים לשער על פי המראה שלה שהיא ממוצא אוסטרי.

מעניין, שדווקא אחד ממארגני הכנס פנה אליה, הרי הוא היה אמור לדעת שכל משתתפי הקבוצה הם ישראלים, אך למרות זאת, עיוות המציאות בחיפוש אחר אויבים לא פסח גם עליו.

הצורך לראות את האחר כשונה, כאויב, כמטרה לתוקפנות, כנראה טמון עמוק בנפש האדם ובמצבים מסוימים, במיוחד במצבים רוויי מתח, מעביר את האדם על דעתו.

הפסיכואנליטיקאי הבין שטעה, התנצל והסביר שהניח שהצעירה היא האסיסטנטית של המנחה, משום שישבה על ידו.

לי זה לא יכול לקרות!

הרבה לפני המקרה הזה שמתי לב שאני וגם רבים אחרים שנחשבים "נורמאליים" מעוותים את המציאות, עיוותים שבדיעבד לא הבנתי איך נוצרו. כתבתי אז ביומני: "אני נפעם מרפיון נפשם של בני האדם!"

בכנס אירופי גדול שנכחתי בו, תקפו נציגים מכובדים מרחבי אירופה הקונטיננטאלית את הנציגים הבריטים: "אתם חושבים שכל החכמה מתרכזת באי שלכם ושאתם יכולים לקבוע חוקים מבלי להתחשב בנו!"

הוויכוח שלהם נראה לי אבסורדי כל כך, עד שאפילו אינני זוכר עוד על מה רבו. בדיעבד, נדמה לי שמהותו הייתה אוניברסאלית: "מי הבוס ומי נותן פקודות למי."

באותו כנס, חוץ מישיבות המליאה, עבדנו בקבוצות קטנות שהתכנסו למשך ארבע שעות מדי יום.

ביום הראשון תקף צעיר מדנמרק את הבריטים כשהוא חוזר על אותם הדברים שנאמרו בקבוצה הגדולה. אני, כמתבונן מן הצד, יכולתי לגייס את תובנותיי מניסיונות קודמים וניסיתי להסביר לו ולקבוצה שהקונפליקט שנוצר, הוא תוצר טבעי של דינאמיקה קבוצתית, המביאה כל קבוצה לפילוג ולעימות. שרצוי שנבין זאת, נדלג על השלב הזה ונעסוק "בנושאים מדעיים חשובים באמת." אלא שהתובנה "החכמה" שלי לא הצליחה לשנות את הפוליטיקה האירופית!

ביום השני הצטרף לקבוצה משתתף חדש, בערך בן גילי, לבוש בהידור, בעל שיער שחור ושפם דק. הוא הציג את עצמו כג'ון מלונדון והתנצל על האיחור בגלל השתתפותו בכנס של ארגון Amnesty International בפריז.

המבטא שלו והעובדה שהשתתף בכנס של ארגון שמבקר באופן קבוע את ישראל על פשעים נגד האנושות, עוררו את חשדותיי. מראהו החיצוני שכנע אותי באופן סופי שמדובר בערבי. אמרתי לעצמי שוודאי שינה את שמו מג'יהאד או מוחמד לג'ון, והוא כנראה יליד איזו מדינה ערבית שחי בלונדון. הרגשתי איך המתח בחדר עולה והעימות הישראלי-ערבי נראה לי בלתי-נמנע.

בפגישה הראשונה הציגו המשתתפים את עצמם וכל אחד סיפר על עצמו בקצרה. הצעתי שנעשה זאת שוב, כביכול, בשביל ג'ון. הצגתי את עצמי ואחרי גם המשתתפים האחרים.

הגיע תורו של ג'ון, הוא הציג את עצמו: "אני ג'ון ספוג'ניקופ, פסיכואנליטיקאי מלונדון, נולדתי בדרום אפריקה, הסבים שלי – יהודים ילידי ליטא, רוב קרובי המשפחה שלי גרים בישראל."

נדהמתי. הבנתי שאני, בלי להיות מודע לכך באופן אקטיבי, מחפש לעצמי אויב, ולשם סיפוק תאוותי מיהרתי להפוך יהודי לערבי. אני מזכיר, כל זאת למרות ה"תובנות" מהיום הקודם על האבסורד שבעוינות בין נציגי אירופה הקונטיננטאלית לנציגי בריטניה!

היות והכנס עסק בנושא תהליכים קבוצתיים לא מודעים, סיפרתי לקבוצה על המחשבות והרגשות שעברו עליי. אני מקווה שהודות לניתוח של מה שקרה לי, גם שאר המשתתפים היו מסוגלים לגלות בתוך עצמם צדדים בעלי פוטנציאל הרסני, המוסתרים מתודעתם. האפיזודה הזאת יכולה ללמד על הפוטנציאל האדיר לעיוותים בתפיסת המציאות במצבים קבוצתיים ובין-אישיים וחברתיים.

האויב נמצא בפנים!

במסגרת כנס בין-לאומי אחר שהתקיים בירושלים, יצאנו לטיול באתריה ההיסטוריים של העיר. מצאתי את עצמי באוטובוס ובו משתתפים יוגוסלבים, הכנס התקיים בדיוק בתקופת המלחמה בין סרביה לקרואטיה. אף ששתי המדינות כבר נפרדו למעשה האחת מן השנייה, מארגני הכנס לא רצו, כנראה, להתערב בפוליטיקה הבלקנית ולכן על כל התגים נכתב – יוגוסלביה.

לידי התיישבה אישה בלונדינית, גבוהת קומה ויפה, ועל דש מעילה תג שעליו כתוב – יוגוסלביה. הצגנו את עצמנו. ילנה פטרוביץ' הייתה מזגרב, בירת קרואטיה.

לאחר כמה משפטי היכרות, אני, שהורגלתי לדבר בחופשיות, שאלתי אותה ישירות: "ילנה, מה קורה במדינה שלכם, למה אתם נלחמים האחד בשני?"

ילנה, שכנראה נדהמה משאלתי הישירה וה"לא דיפלומטית", השיבה שהיא מעדיפה לשתוק בנושא. אלא שמאותו רגע היא לא נפרדה ממני ובמשך כל חמשת ימי הכנס לא הפסיקה לדבר. חשתי שילנה הגיעה ישירות מזוועות המלחמה, שחוותה רעב ואימת מוות ושבעוד שבוע היא עומדת לחזור לגיהינום שממנו באה.

התברר שכמחצית המשלחת ה"יוגוסלבית" היו סרבים והמחצית השנייה – קרואטים. ילנה סיפרה לי על נבזותם של הסרבים ועל מלחמתם הבלתי-צודקת, על הרצח ההמוני ועל פשעי המלחמה האחרים שלהם.

כששמעתי עוד ועוד את סיפוריה, התחלתי לחשוב ברצינות יתרה על המלחמה הרחוקה והזרה שלהם. לא יכולתי להבדיל מי מהמשלחת היוגוסלבית היה סרבי ומי קרואטי, סברתי שילנה ודאי יודעת להבדיל, אך לתדהמתי הגדולה היא אמרה לי שברחוב לא ניתן להבדיל בין סרבי לקרואטי.

שאלתי אותה: "אז איך אתם יודעים מי נגד מי?" אצלנו, אמרתי, לפחות יודעים להבדיל על פי המראה החיצוני מי יהודי ומי ערבי. המקרה עם ג'ון נעלם באותה עת מתודעתי.

"אז איך בכל זאת ניתן להבדיל בין הסרבים לקרואטים?" שאלתי, היא ענתה בפליאה: "מה זאת אומרת, הקרואטים – קתולים והסרבים – אורתודוקסים!"

לא הנחתי לה ושאלתי: "ואת דתייה?"

היא ענתה: "לא!"

"האם בזגרב ובבלגרד יש הרבה אנשים דתיים אחרי כל כך הרבה שנים של שלטון קומוניסטי?"

היא שוב השיבה בשלילה.

תשובתה הציתה את סקרנותי עוד יותר והוספתי: "קרואטים וסרבים חיו ביחד כל כך הרבה שנים, בוודאי יש הרבה נישואים מעורבים."

"המון", ענתה ילנה והוסיפה: "אימא שלי סרבית ואבא שלי קרואטי!"

הופתעתי מאוד לשמע תשובתה.

ולמרות זאת שאלתי אותה: "איך הם חיים בזמנים כאלה?"

"את אבי אינני מכירה, הוא עזב את אמי עוד לפני שנולדתי", התוודתה ילנה.

"אם כך, זו הייתה אמך הסרבית שגידלה אותך?"

"כן", ענתה ילנה.

"אז איך את יכולה לשנוא את הסרבים עד כדי כך?"

ילנה מלמלה איזה משפט לא ברור. בנקודה זו הרגשתי כל כך נדהם ומבולבל שלא הייתי מסוגל להמשיך לחקור אותה.

יוגוסלביה כדוגמה

לאחר שנים אחדות סיפרתי את סיפורה של ילנה בכנס שנערך בלונדון בנושא: "שנאה ופרנויה".

בעקבות הסיפור שסיפרתי ובהקשר לנושא, סיפרה פסיכולוגית סלובקית על אפיזודה ממלחמת הבלקן שאותה שמעה מפי חבריה היוגוסלבים.

הפסיכולוגית סיפרה שבאותה שנה, כשכולם נלחמו זה בזה, התרכזו הכוחות היריבים משתי גדות הנהר בעיר שנחצתה על ידי הנהר, וגשר חיבר ביניהן. במחנה האחד ערכו יום הולדת לאחד החיילים. בעל השמחה ביקש להזמין לחגיגה את שכנו וחברו לספסל הלימודים ממחנה היריב. השניים נפגשו על הגשר והלכו יחדיו למסיבה. הם חגגו, שתו ושמחו במשך היום כולו. לקראת הערב החייל וחבריו ליוו את החבר עד לגשר, ושם… רצחו אותו.

עברו שנים רבות מאז אותו כנס ועדיין עורי מצטמרר בכל פעם שאני נזכר בסיפור.

איך ניתן להסביר את אותה שנאה יוקדת ועיוורת המתקיימת בד בבד עם חברות ויחס חם אצל אנשים?

השכל הישר מסרב להבין פרדוקס מעין זה!

האם עימות הוא חוק טבע?

סמינר נוסף בנושא אנאליזה קבוצתית התקיים בלונדון מיד לאחר נפילת חומת ברלין. כל המשתתפים האירופים צהלו משמחה והיו באופוריה בגלל סיום "המלחמה הקרה" והגעת ה"שלום לעולמים".

צפיתי בחגיגה ההמונית הזו, ותהיתי על מה כל השמחה.

לפתע הבנתי מדוע איני מרגיש שותף לחגיגה ההמונית הזו ואמרתי לקבוצה: "הרי אתם מנחי קבוצות ובוודאי לא פעם הייתם עדים לתופעה שמתרחשת בקבוצה: כאשר מפסיקה להתקיים עוינות בתחום כלשהו, מתחילה פאזה של כאוס, כולם נלחמים בכולם עד שמתרחש קיטוב סביב נושא אחר. חוששני שעם סיום העימות בין מזרח למערב יתחילו מלחמות במקומות שונים ברחבי העולם. אלוהים יודע כמה קורבנות והרס יביאו מלחמות חדשות אלה." דממה השתררה באולם, אך רק לרגע קט, ולאחריו המשיכו כולם בשלהם.

בהפסקה, ניגש אליי פסיכואנליטיקאי ופילוסוף בריטי בעל שם עולמי, ואמר לי, שלדעתו, אני צודק לגמרי.

לצערנו להיסטוריה לא נדרש זמן רב על מנת להוכיח את צדקתי.

אלה הם זיכרונותיי האישיים, אך ההיסטוריה העולמית ידעה עימותים בין קבוצות ענקיות שגבו קורבנות המוניים ושפיכות דמים בסדר גודל עצום. אזכיר כמה מהם: שתי מלחמות העולם, מלחמות אזרחים בין "אדומים" ל"לבנים" ברוסיה, בין הצפון לדרום בארה"ב, בין פרוטסטנטים לקתולים בבריטניה, והרשימה עוד ארוכה.

כולנו מכירים את העימותים האידיאולוגיים בין קומוניזם לקפיטליזם, בין קונסרבטיבים לליברלים, בין רפובליקנים לדמוקרטים, עימותים בין-מפלגתיים ותוך-מפלגתיים במפלגות שונות בארץ ובעולם, פילוגים, דוגמת הפילוג בתנועה הקיבוצית, ועד לעימותים בין אוהדי הפועל לבין אוהדי בית"ר או מכבי.

האם יש תקווה?

האם ניתן לקוות לשלום עולמי כאשר טבע האדם, עוד מבראשית, מימי קין והבל בנוי כך שאח מסוגל לרצוח את אחיו או שחבר את חברו? ואם אחזור לשאלתו של הפרופסור הלונדוני לפסיכוגריאטריה – האם ניתן להשכין שלום צודק בין ישראלים לערבים? מכל הנאמר לעיל ניתן להסיק שהעולם הולך לקראת אסון, שהאנושות תשמיד את עצמה ושהכוח המניע לכל זה הוא יצר התוקפנות וההרס.

עם זאת, אין לשכוח שבמקביל לכוחות ההרס מתרחשים גם תהליכי בנייה. במקביל לשנאה קיימת אהבה, ובמקביל לבגידה ולתוקפנות קיימים אלטרואיזם, נאמנות והקרבה עצמית.

חשוב לזכור את הדיאלקטיקה של האחדות והמאבק של הניגודים. חשוב שנדע לזהות בזמן גם את אלה וגם את אלה בתוך עצמנו, בחברה, אצל החברים ואצל אלה שנתפסים על ידנו כאויבים.

*

אתר הבית של הכותב:

www.psych.co.il

על המחבר / המחברת

Avatar

מרק רויטמן

ד"ר. פסיכיאטר ופסיכותרפיסט. מפתח שיטה ייחודית של פסיכותרפיה בהתכתבות און ליין.

3 תגובות

  1. DAN
    DAN אוקטובר 10 2015, 12:46
    no chance

    black is black

    השב לתגובה
  2. חמדה
    חמדה אוקטובר 11 2015, 10:59
    לאו דווקא פסיכולוגי

    אני חושבת שהמלחמות וההרג הן יותר תוצאה של מנגנונים שבאמצעותם מצליחים לרתום את ההמונים ואפילו לכפות עליהם

    השב לתגובה
    • ד
      ד"ר מרק רויטמן אוקטובר 14 2015, 10:13
      רתימת ההמונים

      בתהליכים פסיכולוגיים, תהליכים הסטוריים ותהליכים חברתיים קיימים אין ספור רובדים וכל אחד מהם חשוב ומעניין להבנת המכלול כולו. יהיה מעניין, אם תפתחי את נושא של רתימת ההמונים.

      השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!