JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin
  • ראשי » 
  • הגיגים
  •  » הרצוי והמצוי בתקשורת הכתובה והאלקטרונית

הרצוי והמצוי בתקשורת הכתובה והאלקטרונית

דרושה מהפכה בתקשורת לטובת הציבור

הרצוי והמצוי בתקשורת הכתובה והאלקטרונית מתי דוד
אוקטובר 16
18:59 2015

לאמצעי התקשורת יש השפעה אדירה על הלכי הרוח של הציבור, לחיוב ולשלילה. יש בידיהם עוצמה בלתי מבוקרת לעצב דעות פוליטיות ותרבויות של חלקים גדולים בציבור.

בחברה שלנו המתפוררת והמפולגת, ובעידן שהאידיאל העיקרי הוא לעשות כסף, יש חשיבות רבה לשמירה על השידור הציבורי בפרט ועל השידור המסחרי בכלל, בכל הקשור להבטחת אמינות, להגינות, לאיזון ולפלורליזם אמתי המשקף דעות, רעיונות, וקבוצות חברתיות. עקרונות אלה לא מקוימים בפועל, לא בתקשורת הכתובה ולא בתקשורת האלקטרונית.

ברצוני להביא בפניכם ציטוטים מדברי אנשי תקשורת ולהתייחס לכל אחד ואחד מהם.

ארי שביט: "בכל הנוגע לדמוקרטיה, התקשורת חדלה להיות חלק מהפתרון והפכה להיות חלק מהבעיה"; "בנושאים מכריעים אנחנו לא אמרנו את האמת. (בהסכם אוסלו ולקראת ההתנתקות) פעם אחר פעם מעלנו בתפקידנו בכך שלא סיפקנו לאזרחי ישראל את המידע המלא" (מוסף הארץ, 26.11.10).

עיתונאים אוהבים להתהדר בחשיבות עצמית מנופחת, ורואים את עצמם ואת תפקידם כתנאי לקיומה של הדמוקרטיה ולשמירה על חופש הביטוי, במנותק מאינטרסים אישיים, כלכליים ופוליטיים. האמנם?

גיא רולניק: "עיתונאים רבים נוהגים לקבל טובות הנאה מגורמים שונים שעליהם הם כותבים. זה מקובל כמעט בכל העיתונים" (הארץ Marker Week 20.6.08).

עופר שלח: "העיתון שאתם מחזיקים עשוי מאינטרסים. הכותרת הראשית, הידיעות, המדיניות, מה שנכנס ומה שלא, מה מובלט ומה מוצנע. מאחורי כל דבר עומד אינטרס" (מעריב, 27.11.07).

בין העשייה, הבנייה והיצירה בארץ לבין מה שמשתקף בתקשורת יש פער עצום. התקשורת מתעלמת מהעשייה החיובית במדינה, וממעיטה לסקר אירועים ואנשים חיוביים. בעיני אנשי התקשורת, רק סיפור שלילי הוא "סיפור מעניין" וראוי לפרסום.

כתיבה ביקורתית אנטי-ציונית הפכה להיות אופנתית אצל חלק מהעיתונאים. רובם מתמסרים בקלות לתחבולות של יועצים אסטרטגים ויחצנים. ויתרה מזאת, חלק מהעיתונאים משרתים אינטרסים פוליטיים וכלכליים, תחת מסווה וכיסוי כביכול "מקצועיים".

אבי בניהו: "בעמדת התצפית שלי (דובר צה"ל לשעבר), ראיתי כיצד ניתן לתת ביודעין כותרת המסלפת את האמת ולצאת זכאי אצל עורך דין טוב" (העין השביעית, יולי 1999).

דורון גלעזר: "למו"ל ידיעות אחרונות יש קו מערכתי ברור ומודע בעד שחיתות שלטונית" (דה מרקר הארץ, 21.1.08).

חנוך מרמרי: "הארץ הגיע לשלב בו האנטי ציונות שלו הופכת לעיתונות מרושעת" (מקור ראשון, 6.5.05).

הערוץ המסחרי הפך לאסון תרבותי. דור שלם של בני נוער עילגים ובורים התחנך על ברכי הטלוויזיה. דור שלם של בני נוער צפה בילדותו בתוכניות מדלדלות שכל, בשילוב פרסומות מטמטמות. נוער שרואה מגיל ינקות ועד להגעתו לשערי הבקו"מ, כמעט אך ורק תוכניות ריאליטי ובידור תחרותי עלוב.

ערוץ 10 אמור היה להיות שדרוג מרחיב דעת ועליית רמה ביחס לערוץ 2. אולם התוצאה, למרבה הצער, אִכזבה, שכן גם הערוץ הזה הפך לחלול ונבוב.

בציבור יש כמיהה לתקשורת אחרת מזו הקיימת. יש ציפייה ואף דרישה לרנסנס תקשורתי שיבטא את המציאות האמתית שלנו ואת הדעות האמתיות הרווחות בחברה שלנו.

התכנים של הטלוויזיה יכולים לעצב הלכי רוח של סולידריות, פטריוטיזם, ויכולת עמידה מול לחצים ואיומים חיצוניים. אולם, הם מסוגלים גם לגרום לייאוש, לדמורלזציה ולהתפוררות פנימית. לתקשורת יש אחריות מעבר לרייטינג, לתחרות ולרווחיות. מידע זה כוח. אינפורמציה זו עוצמה. מי שמשתמש ללא אחריות בסיסמה "זכות הציבור לדעת" עלול להוביל לאיבוד לדעת.

עוזי בנזימן: "בעיתונות נשברות הירארכיות ומתרסקות אמות מידה. תופעות שבעבר היו נחלתם של עיתונאים חריגים, מוצאות לעצמן מקום במרכז הזירה בעיתונאות. מי שמערער עליהן מציב עצמו מול כיתת יורים. בשם הקִדמה וההיענות לרוח הזמן הוא מוקע כמי שאבד עליו הכלח" (העין השביעית, מאי 1998).

כל מי שמבטא בתקשורת דעות אנטי-פטריוטיות זוכה להקשבה ולהגיע למרכז הבמה. ואילו כל מי שמבטא דעות לאומיות ופטריוטיות, קוטעים את דבריו ומציגים אותו כקיצוני וגזעני, תוך לעג וחוסר סובלנות. הדיווח התקשורתי משתמש תמיד במינוח "ימין קיצוני", ואולם לא תקראו ולא תשמעו על פעילי "שמאל קיצוני".

אנשי שמאל המרואיינים בתקשורת, זוכים בדרך כלל להקשבה, לסימפטיה (תעיד על כך גם שפת הגוף), לחיוך, לסובלנות ולהבנה, לעתים על גבול ההתרפסות. אנשי ימין המרואיינים בתקשורת, זוכים ללעג, לחוסר הקשבה, לציניות ולמשפט מקצר בנוסח "הבנו את הנקודה".

אילנה דיין: "בתוך כלי תקשורת מסוימים יש סינון של מידע. יש ייצוג מעוות של המציאות. יש עיתונות כתובה, הנשלטת בחלקה בידי אינטרסים המחלחלים לעמודי החדשות ולכותרות" (מוסף הארץ, 26.11.10).

עיתונאים מראיינים ומצטטים זה את זה, בעיקר ברדיו ובטלוויזיה, ושומרים על המסך ועל גלי הרדיו מפני דעתם של כל "הזרים". הם מציגים את עצמם, כביכול, כ"מקצוענים" ניטרליים ללא אג'נדה, ואילו את האחרים כבעלי אג'נדה ואינטרסים.

שלי יחימוביץ: "נחום ברנע היה תמיד מגינם הקבוע של המושחתים" (מקור ראשון, 9.2.07); "ברנע הוא סמל להשחתה של התקשורת" (מקור ראשון, 13.6.08).

סבר פלוצקר: "יש עיתונאים החוטאים במניפולציה, בורות וכניעה ללחצים" (ידיעות אחרונות, 21.4.05).

כללי האתיקה המקצועית של העיתונאים מחייבים הפרדה מוחלטת בין ידיעות לבין דעות, וכן קבלת תגובה מאנשים וממוסדות שעליהם נכתב ומשודר. כללים אלה לא מקוימים במקרים רבים, ומועצת העיתונות, בראשותה של השופטת דליה דורנר, לא מתערבת כלל.

אם מישהו מאנשי התקשורת המדוברים מבוקר ומותקף, מיד מתגייסת כל הברנז'ה להגנתו, כולל מועצת העיתונות ובראשה השופטת דליה דורנר. הסניגוריה האוטומטית של הברנז'ה לטובת עצמה לא מוכנה לקבל שום ביקורת, ולעולם לא תודה בכישלונה או תתנצל. העיתונאים יצדיקו כל כישלון שלהם כמאבק למען הדמוקרטיה וחופש הביטוי.

חופש ביטוי שמנוצל גם למען חופש הביזוי. המאבק למען חופש הדיווח, מנוצל גם למען חופש הכיסוח. העיתונאים הם מעצבי דעת הקהל, אבל גם הורסי דעת הקהל.

מסך הטלוויזה הפך למונופול של קבוצת עיתונאים מסוימת. הם מאמינים שהוא רכושם הפרטי הרשום בטאבו ולאיש אין זכות ביקורת והתערבות. הופעה בטלוויזיה וברדיו היא נכס כספי. חלק מהעיתונאים הפכו לפרסומאים של מוצרים בתמורה לאלפי שקלים, בניגוד מפורש לכללי האתיקה, תוך קשר שתיקה של מועצת העיתונות. השמות מוכרים וידועים לכול.

נחום ברנע: "מה שלא הצליחו לעשות לעיתונאים שלושים שנות לחץ פוליטי בטלוויזיה הממלכתית עשו בקלות צ'ק המשכורת וטבלת הרייטינג. מי אמר שאי אפשר לחסל עיתונאים" (העין השביעית, ינואר 1999).

עיתונאים בכירים בהארץ, במעריב ובידיעות אחרונות יצאו בהתקפות ארסיות נגד שלדון אדלסון שמממן את העיתון שמתחרה ופוגע בהם – ישראל היום – בטענה שזו "סכנה לדמוקרטיה". ואולם מרגע שחלקם החלו ליהנות מהכנסות כספיות מישראל היום, המודפס בדפוס הארץ, ההתנגדות פסקה.

עיתנואים בכירים, בכל העיתונים היומיים – הארץ, מעריב וידיעות אחרונות – יצאו במאמרי ביקורת חריפים נגד המיליונר אדלסון ש"מסכן את הדמוקרטיה" בכך שהוא מממן את ישראל היום. ואולם, כאשר בעלי ההון כמו נוחי דנקנר, שקנה את מעריב, והאוליגרך הרוסי נבזלין, שרכש עשרים אחוז ממניות הארץ בנוסף לעשרים אחוז שרכש מוציא לאור גרמני, הביקורת השתתקה. מסקנה: כסף רוכש לגיטימיות, אפילו אצל כל אנשי העקרונות, הערכים והשקפות העולם הנאורות בקרב אנשי התקשורת.

מהדורות החדשות הן לרוב רצף בלתי פוסק של ידיעות שליליות, תחת הכותרת "מקצועיות". ואילו כל ידיעה חיובית על הצלחות ממשלתיות בתחומים המדיניים והכלכליים, הן "תעמולה ממשלתית". הכלל העיתונאי קובע שגם בכל ידיעה חיובית חייבים למצוא את השלילי ולהבליט אותו, וכל כישלון אמתי או מדומה של הממסד הממשלתי או הפרטי יש להרחיב ולהשאיר זמן רב ככל האפשר בכותרות.

למרואיינים המוזמנים לתוכניות ברדיו או בטלוויזיה עורכים תחקיר מוקדם, על מנת לדעת את דעותיהם, וכדי למנוע מהם להפתיע את המראיין באמירות בלתי "מתואמות" בשידור חי. לעתים, לאור תוצאות התחקיר, מבטלים את זימונו של המרואיין. התוכנית הפופולרית בגל"צ, "יש עם מי לדבר", בוטלה מסיבה זו, אף שהנימוק "המקצועי" כביכול לביטול היה "רצון לרענון".

לסיכום אומר כך:

לפוליטיקאים יש חסינות וחופש ביטוי.

לעיתנואים יש מונופול על חופש הביטוי.

גם לציבור הזכות המלאה לחופש הביטוי.

דרושה מהפכה בתקשורת לטובת הציבור.

 

בין תקשורת מגויסת בנוסח הבולשביקי

לבין תקשורת מופקרת בנוסח האנרכיסטי,

דרושה תקשורת הוגנת, מאוזנת, חופשית ופטריוטית.

דרוש זעזוע מבריא של החולי התקשורתי.

 

על המחבר / המחברת

Avatar

מתי דוד

גמלאי. בעבר כיהן כדירקטור בחברת החדשות 2, וכחבר בהנהלות הציבוריות של ערוצי הטלוויזיה 1 ו-2. מרצה במגוון נושאים. מדריך תיירים ישראלים בעולם.

4 תגובות

  1. יוריק קרמר
    יוריק קרמר אוקטובר 17 2015, 19:33
    אין השפעה

    הכותב פותח בהצהרה שלאמצעי התקשורת יש השפעה אדירה על הציבור. נראה לי שזאת טעות רווחת ולא רק אצל כותב זה.
    העובדות מוכיחות אחרת: התקשורת ה"שמאלנית" מותחת ביקורת קשה על ראש הממשלה ולא הצליחה להטות את תוצאות הבחירות.

    השב לתגובה
  2. אבינעם שפר
    אבינעם שפר אוקטובר 18 2015, 10:57
    פעם התקשורת היתה פחות אובייקטיבית

    היא היתה מפלגתית.אבל לפחות הודו בכך מראש.

    השב לתגובה
  3. איש תקשורת לשעבר
    איש תקשורת לשעבר אוקטובר 19 2015, 12:38
    התקשורת איננה מעל החברה

    אם בחברה הישראלית נמוגו הערכים ושולט הכסף. אם אף אחד לא מונע מאידיאולוגיה אלא מאגואיזם, אין סיבה שזה לא יהיה גם בעיתונות. ולגופו של עניין כלל לא בטוח שקידום מקורבים מסיבות אידיאולוגיות עדיף על קידום מסיבות כלכליות אישיות.

    השב לתגובה
  4. מ.
    מ. אוקטובר 21 2015, 11:57
    אתה חי בעבר

    אין כזאת כמיהה לתקשורת אחרת.קודם כל פחות ופחות אנשים רוצים לדעת מה קורה. אלה שכן רוצים לדעת מחפשים כתבות עם עובדות ולא מאמרים עם דעות. והרוב לא רוצה לשמוע דעות אחרות משלו.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!