JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin
  • ראשי » 
  • הגיגים
  •  » מחמוד חיג'אזי, קו 300 ואינתיפאדת הסכינים

מחמוד חיג'אזי, קו 300 ואינתיפאדת הסכינים

עונש מוות דה-פקטו למחבלים בישראל

מחמוד חיג'אזי, קו 300 ואינתיפאדת הסכינים צילום: Alchemica wikimedia commons
נובמבר 18
18:13 2015

מחמוד באכר חיג'אזי נולד בשנת 1937 בעיר העתיקה בירושלים. כשקמה מדינת ישראל הוא היה בן 11. בשנת 1959, כאשר כמה פלסטינים צעירים בראשות יאסר ערפאת החלו בהתארגנות להקמת ארגון – אשר בעתיד יהפוך לארגון לשחרור פלסטין, חיג'אזי בן ה-22 נתפס לאידאולוגיה שלהם. בחלוף הזמן הוא התגייס לארגון במשרה מלאה ועבר אימונים. בליל ה-7 בינואר 1965 נשלח חיג'אזי יחד עם עוד חמישה מחבלים להסתנן לתוך גבולות מדינת ישראל. משימתם הייתה לפוצץ את מכון המים של מושב נחושה, בעמק האלה בואכה לירושלים. ששת המחבלים נתקלו במשמר ישראלי. התפתח קרב קצר. חיג'אזי נפצע והושאר על ידי חבריו בשטח. הם נסוגו אל תוך גבול ירדן ונעלמו, ואילו הוא נתפס למחרת היום, הובא לבית חולים, טופל וכשהבריא מפצעיו הועמד לדין בפני בית משפט צבאי ונידון למוות. הוא קיבל רשות לערער על עונשו בפני בית הדין הצבאי לערעורים, וזה הורה על קיום משפט חוזר למחבל חיג'אזי. במשפט החוזר נידון חיג'אזי ל-30 שנות מאסר ונחבש אחר כבוד בבית הכלא.

האם הוא ריצה את כל תקופת מאסרו? האם הוא ריצה מחצית מתקופת מאסרו? לא ולא. במטולה ב-1 בינואר 1970, בליל גשם קר וסוער, חטפו אנשי אש"פ את השומר הישראלי שמואל רוזנווסר. החוטפים הודיעו שהם מוכנים לשחררו תמורת שחרורו מן הכלא של מחמוד חיג'אזי. לאחר משא ומתן שנמשך כחודשיים הוחזר רוזנווסר לישראל בריא ושלם, ואילו חיג'אזי הועבר ללבנון וכמובן התקבל שם כגיבור. בכך נקבעו הלכה למעשה שני תקדימים: האחד – אין מטילים עונש מוות על מחבלים ערבים שבאו לחבל ולהרוג יהודים בישראל, לא משנה מה הייתה חומרת מעשיהם; השני – ישראל מוכנה לשחרר מחבלים שפוטים תמורת ישראלים, חיילים או אזרחים, שנחטפים למטרת חילופין מסוג זה. ההיסטוריה מלמדת שאין ספור חבלנים נשפטו בישראל. אף אחד מהם לא קיבל עונש מוות. נוסף לכך, אין ספור מחבלים שפוטים שוחררו תמורת ישראלים שנחטפו או אפילו תמורת גוויות של חללי צה"ל. די אם נזכיר את מקרה גלעד שליט (המוצדק לדעתי), שהוחזר לישראל תמורת אלף מחבלים, חלקם עם הרבה דם על הידיים.

במשך שנים רבות התנהל בציבור הישראלי, בחוגי המשפט ובכנסת ישראל ויכוח בנושא "עונש מוות למחבלים". הויכוח לא הסתיים ונראה כי גם אינו עומד להסתיים בטווח הזמן הנראה לעין. יש קרימינולוגים הטוענים שעונש המוות לא ירתיע מחבלים "שאהידים" ויש בעלי דעה אחרים הטוענים את ההפך. מכל מקום בהצבעה טרומית על חוק עונש מוות למחבלים שנערכה בכנסת לפני שבועות אחדים הצביעו רוב גדול מאוד של חברי הכנסת נגד עונש מוות למחבלים. אינני מבקש, בשלב זה, להיכנס לוויכוח בנושא זה. ראשית מכיוון שקיימת החלטת כנסת שזה מקרוב התקבלה ושנית משום שאין סיכוי שרוב חברי הכנסת הנוכחית ישנו את גישתם בנושא זה בשל אלף ואחת סיבות טובות ואולי גם לא טובות.

והנה אנו עדים, בשבועות האחרונים, להתגנבותו של "עונש מוות דה-פקטו למחבלים" אל זירת הטרור במדינה. רובם הגדול של המחבלים נורה למוות בעת ניסיונם לפגוע באזרחים או באנשי כוחות הביטחון, בדרך כלל באמצעות דקירות בסכינים.

המתנגדים לעונש המוות למחבלים טוענים שהוכח במחקרים אקדמיים שעונש המוות אינו מרתיע עבריינים מלבצע את זממם. ניתן להניח שמדייקים אלה שמצטטים את המחקרים הללו. אולם בדבר אחד ויסודי הם כנראה שוגים. המחקרים נערכו באוכלוסיות של עבריינים פליליים ולא באוכלוסיות של עבריינים אידאולוגיים. המחבלים שבאים לדקור או לירות באזרחים יהודים או באנשי כוחות הביטחון הישראליים, אינם עבריינים פליליים במשמעותה העיקרית של הגדרה זו. המחבלים הללו הם עבריינים אידאולוגיים מנקודת המבט של יהודי ישראל ולוחמי חירות מנקודת מבטם של ערביי השטחים ולפחות חלק מערביי ישראל. הדחפים והרקע הפסיכו-פתולוגי של עבריינים פליליים שונים מאלה של עבריינים אידאולוגיים. הנני מוכן להסתכן בהבחנה נוספת: הסכינאים והאקדוחנים הללו באים משני ציבורים שונים לחלוטין בחברה הפלסטינית, לעומת העבריינים הפליליים. יש להטיל ספק בכך שהמחקרים שערכו הקרימינולוגים בעניין עונש המוות לעבריינים פליליים הם בעלי ערך בהתייחס לעבריינים אידאולוגיים.

עונש מוות למחבלים "על אתר" בוצע ב-12 באפריל 1984. ארבעה מחבלים חמושים שיצאו מרצועת עזה השתלטו על אוטובוס אגד שנסע מתל אביב לאשקלון. החוטפים דרשו שחרור כ-500 מחבלים שהיו שפוטים וכלואים בישראל תמורת שחרור נוסעי האוטובוס החטוף. כוחות צה"ל, שב"כ ומשטרה כיתרו את האוטובוס החטוף ליד דיר אל בלח ברצועת עזה. הרמטכ"ל דאז רא"ל משה לוי הורה לקחצ"ר תא"ל יצחק מרדכי לתכנן את שחרור החטופים. פעולת השחרור בכוח בוצעה על ידי חיילי סיירת מטכ"ל. במהלך השחרור נהרגו שניים מן המחבלים וגם החיילת אירית פורטוגז ז"ל. שניים מהמחבלים נתפסו חיים. לאחר חקירה קצרה על ידי אנשי השב"כ הורה ראש השב"כ אברהם שלום להרוג את שני המחבלים. הוראתו בוצעה בו במקום.

באופן עקרוני בהריגת שני המחבלים הללו אפשר להבחין בקווי דמיון מסוימים להרג המחבלים שמתבצע בשבועות האחרונים בעת תקיפות הסכינאים. רוב התוקפים נורים למוות הגם שמעשית, את חלקם לפחות היה אפשר לתפוס ולהעמיד לדין.

למי שעדיין לא הבחין – חטיפת האוטובוס ב-12 באפריל 1984 התפתחה למה שלאחר מכן נקרא במקומותינו "פרשת קו 300". שלא בטובת המעורבים בפרשה התגלגלו האירועים לפתחם של הממשלה, של נשיא המדינה ושל המערכת המשפטית. כל הסאגה הזו הייתה חומר ממדרגה ראשונה לתקשורת הכתובה והמשודרת. סביב הפרשה החל להתפתח מחול שדים, אך זה נבלם במידת מה על ידי החנינה שהעניק הנשיא חיים הרצוג לאנשי השב"כ שהשתתפו בהרג שני המחבלים. ראש השב"כ אברהם שלום סיים את תפקידו ללא כבוד. והיו שיצאו וידם על העליונה מכל הפרשה הזו. היו אלה ארגוני הטרור, שהמשיכו לשלוח מחבלים להרוג באזרחי ישראל. לעומת זאת אנשי המערכת שתפקידה לסכל את פעולות המחבלים היו חייבים להיזהר משנה זהירות לא לנטרל מחבלים בעת פעילות אגרסיבית נגדם – שמא הם יואשמו ב"הרג לא לגיטימי", ואכן נמצאו "תלמידי חכמים" אשר פירשו כך את הלקחים שהופקו מפרשת קו 300. אפילו ההוראות הצה"ליות לפתיחה באש הוגבלו למצבים שבהם "יורים עליך ונשקפת לך סכנת חיים". כיום אין לדעת כמה מחבלים ביצעו את זממם, נתפסו, הועמדו לדין ואחר כך שוחררו כתוצאה מחטיפת חיילים או אזרחים ישראליים למטרת שחרור מחבלים שפוטים וכלואים בבתי כלא בישראל.

כל זה עד לימינו אלה. עד ל"אינתיפאדת הסכינים". פתאום, לכאורה ללא תכנון מראש, החלו אנשי כוחות הביטחון ולעתים גם אזרחים מן השורה לנטרל את הסכינאים. משהו קרה, עדיין לא ברור לחלוטין מה באמת קרה. אולם ברור לחלוטין שהריגת רוב הסכינאים בעת ביצוע זממם, או אפילו בסמוך לכך, סייעה סיוע רב משמעות לבלימת גל הסכינאות. אין ספק שאם אנשי כוחות הביטחון היו ממשיכים במדיניות הפתיחה באש על פי הנוהל שהתקיים עד לפרוץ אינתיפאדת הסכינים, גל הסכינאות לא היה נבלם. לעומת זאת בתי הכלא בישראל היו מתמלאים במחבלים שהיו נשפטים ונאסרים, ולאחר מכן משוחררים בעזרת גל חטיפות חדש. כאשר הורגים סכינאי אפשר להחזיר את הגופה ובזאת מסתיים העניין. לא נותר עוד את מי לשחרר באמצעות חטיפה.

"פרשת קו 300", פרט להיותה מחולל של משבר פוליטי בשל חוסר אחריות ואופורטוניזם צדקני של פרקליטות אחדות ושל אנשים טובים אחרים, הייתה ללא ספק אירוע שהותיר רפיון במערכת שנועדה למנוע מחבלנים לפגוע בישראלים. עונש המוות דה-פקטו שמוצא לפועל בימים טרופים אלה מסייע, במידה רבה של ודאות, בבלימת גל טרור הסכינים. המצב שנוצר מהווה תשובה הולמת למציאות שנכפתה עלינו. המציאות חזקה יותר מכל קודקס של חוקים שנחקקים, או לא נחקקים, על ידי פרלמנט נרפה. נדמה במקומותינו שהטרוריסטים הפלסטינים ושולחיהם הבינו את המסר. לא ברור אם אותו המסר נקלט בכל חלקי הציבור היהודי בישראל. חכמים – טלו קורה מבין עיניכם.

 

על המחבר / המחברת

יצחק דגני

יצחק דגני

עורך מדור: סדר עולמי. ד"ר, מרצה באוניברסיטת בר אילן במחלקה למדע המדינה. בעבר הרצה באוניברסיטת איבדן בניגריה. עסק בייצוג וניהול בחברות באפריקה. ממייסדי תיאטרון גבעתיים וחבר הוועד המנהל שלו. דירקטור ויו"ר וועדת ניגריה בלשכת המסחר ישראל-אפריקה.

4 תגובות

  1. ס.
    ס. נובמבר 19 2015, 07:52
    אמירה שאין סיכוי שמישהו יאשר

    זה הרי מעשה אסור לפחות לכאורה

    השב לתגובה
  2. אבנר לוי
    אבנר לוי נובמבר 20 2015, 13:28
    רק כך

    אין ברירה אחרת

    השב לתגובה
  3. מאיר המעיר
    מאיר המעיר נובמבר 22 2015, 12:54
    ממתי עונש מוות הרתיע מחבלים?

    לדעתי התגובות האלימות (כשהן שלא לצורך), משיגות בדיוק את ההיפך.

    השב לתגובה
  4. יואל ניסים
    יואל ניסים נובמבר 23 2015, 11:59
    חוק הוא חוק

    הוא חוק

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!