JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

זעקי ארץ אהובה

הגיגים על מה שהיינו ועל מה שעכשיו

זעקי ארץ אהובה צילום: חביבה רוטשילד
פברואר 05
19:30 2016

כנראה שהגעתי לגיל שבו לנוסטלגיה יש מקום צרוב של כבוד. אני חשה געגועים עזים לימים שבהם שוחחנו בטלפון הציבורי עם אסימונים והלכנו לסרט שעלה חצי לירה. הכנו משלוחי מנות תוצרת בית ורקדנו הורה ביום העצמאות. כילדים שחקנו קלאס ומחבואים, אספנו גוגואים והלכנו ברגל לבית הספר עם כובע טמבל על הראש.

היום אפשר לקנות הכול מוכן בלי לצאת מהבית. אין צורך להתאמץ. ימי העצמאות נחגגים עם ספריי צבעוני על הראש ועל כל מה שמזדמן בדרך. את דור הפלמ"ח אנחנו לא ממש זוכרים, הוא הולך ופוחת. כולנו, כחברה, משנים צורה ופנים. מעשים וערכים. מה שהיה חשוב אז, לא בהכרח משמעותי היום.

בתקופה הקרובה ייכנס למאסר ראש ממשלה לשעבר, וזאת לאחר שהבנו שכניסת נשיא זה לא השיא וגם שר אוצר ושר פנים היו בפנים. וכנראה עוד רבים ושונים, מוכרים יותר או פחות, היו ויהיו, לצערנו. משהו מן האתוס נשבר לחלוטין, אבל היד עודנה נטויה. אין סוף לפרשיות, לגילויים, לחקירות, לשחיתויות. היינו פעם עם סגולה. היום כבר לא ממש.

המושג "גל טרור" הפך כבר מזמן לצונאמי סוער. הוא יורד ומתנפץ אל המזח, כמו כל גל נורמטיבי. הוא לוקח עמו את ההתייחסות לקדושת חיי האדם ומשמעותם. שגרה כאובה קשה ונוקבת. היום זה הוא והם ומחר אולי זה אני. אין לדעת.

שר שהורשע בפלילים מקבל חזרה את המשרד שבו כיהן בגיל 29, אב מעוניין למכור תינוקת, אבל לא ממש התכוון לכך, ואת מתווה הגז איש אינו זוכר. זה היה מזמן. דיור ציבורי על הפרק כבר שנים, נפגעי הנאצים הולכים ומתמעטים ולרבים מהם אין כסף לטיפול מינימלי שהם זקוקים לו. חיסולי חשבונות בין כנופיות הפשע בערים, מובטלים רבים ואחד אלוהינו.

ועכשיו, הקור והסופות תופסים מקום ראשון בחדשות והשיא עוד לפנינו. קר בחוץ וקפוא בלב.

הזיכרון הקולקטיבי שלנו הולך ומתמלא בפתיתי שלג רכים, הנמסים תוך שניות. אף אחד לא זוכר שירדו בכלל. דווקא כאן, במדינה קטנה שבה כולם מכירים את כולם, ערבים זה לזה. הזיכרון הופך למעומעם, קהה חושים. כואב מדי. אין מקום לשאת את הכול. זה יותר מדי.

אין ספק שכולנו נעבור את החורף הקשה הזה ובאביב נצא לשדה ונביט בפרחי הבר ובשמים התכולים. אנחנו מחכים לכך בכיליון עיניים, אבל יודעים שאחרי האביב שוב יגיע חורף, מתי שהוא.

 

שתף

על המחבר / המחברת

Avatar

חביבה רוטשילד

לשעבר קצינה בשירות בתי הסוהר. כיום מתמקדת בשירותי כתיבה.

6 תגובות

  1. ליאת שמחי
    ליאת שמחי פברואר 05 2016, 21:04
    אנה פנינו?

    אנחנו היום בזכות הדור ההוא והאתוס..מעניין מה אנחנו נשאיר לדור הבא??

    השב לתגובה
    • חביבה רוטשילד
      חביבה רוטשילד פברואר 07 2016, 10:31
      נשאיר את האהבה...

      הי ליאת.
      מקווה שנשאיר את הערכים והאמת שלנן, את התקווה לעתיד טוב יותר ואת האהבה לארצנו הקטנטונת.

      השב לתגובה
  2. אילת וירצר
    אילת וירצר פברואר 05 2016, 23:18
    וואו.....

    תיאור מקסים, מרתק, קולח וקולע …. המצב בהחלט עגום ובמילותייך דייקת את שקורה….
    מוכשרת, תמיד!

    השב לתגובה
  3. חדוה מלול
    חדוה מלול פברואר 08 2016, 20:01
    כל לילה בודדה במיטתי

    אני ממש בוכה על המצב

    השב לתגובה
  4. הביורוקרט
    הביורוקרט פברואר 09 2016, 10:00
    עוד הוכחה

    ראי נא גב' רוטשילד – לאשדוד הגיעו שוטרים צבאיים לחפש עריק מצה"ל. עשרות חרדים תקפו אותם והפכו את מכוניתם. משטרה אזרחית הגיעה לעזרתם. כך הולכת ונוצרת כאן מדינה כושלת. זה כמובן נוסף על מה שאת מתארת במאמר הנוקב שלך. מה עושים? מכניסים את החרדים הללו לבתי סוהר? מתעלמים? עוברים לסדר היום?

    השב לתגובה
  5. ע.
    ע. פברואר 10 2016, 15:13
    שמת לב ששני דגלים כבר התקפלו

    נשאר לנו עוד אחד
    לכמה זמן?

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!