JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

חוצה ארה"ב על אופנוע (13)

בדרך לטקסס עצרתי אצל האינדיאנים

חוצה ארה"ב על אופנוע (13) שמורת האינדיאנים פאבלו טאוס צילום: דניאל ג'ינו
אוקטובר 06
19:30 2016

יצאתי מהמתחם של שאי וחבריו האנרכיסטים. שוב עברתי מעל נהר הריו גראנדה, נהר ארוך המנקז את שטחו הדרומי של רכס הרוקי. הריו גראנדה התחתר במהלך השנים ויצר קניון עמוק של כ-300 מ' מתחת למפלס הגובה של העמק. הגשר העובר מעליו בנוי ככביש ישר הממשיך את ישורת העמק, וכך נוצר מפגש מפתיע. הנוסע מגלה פתאום שהוא רוכב כשמתחתיו קניון עמוק וצר. בצדו השני של הגשר ממוקמות להן נקודות עצירה שבהן ניתן לחנות וללכת רגלית, כדי להתרשם מהגשר.

החניתי את הלביאה ליד אחד הדוכנים המצויים בשולי רחבת החניה. בדוכן עמד אינדיאני שמכר חפצי אמנות מסורתיים. התחלתי לשוחח עמו, תחקרתי אותו על אודותיו, איך ואיפה אפשר לפגוש ילידים, אינדיאנים כמו פעם. לא כאלו המשמשים כאטרקציה תיירותית, אלא כאלו אמתיים, ששימרו את המסורות, כמו ב"רוקד עם זאבים”.

ריו-גראנדה צילם דניאל ג'ינו

ריו-גראנדה צילם דניאל ג'ינו

בן שיחתי נקרא מידנייט והוא משבט הפאבלו, בחור בן 27. כל חייו גדל באזור הזה. לאורך קטע הנהר של הריו גראנדה הזורם בשטחה של ניו מקסיקו ממוקמות 19 "שמורות" של אינדיאנים. כולם אנשי הפאבלו. כפיצוי על גזילת אדמותיהם בידי המתיישבים האירופים החליטה ממשלת ארצות הברית, בתחילת המאה ה-20, להקצות לאינדיאנים שעוד נשארו בחיים שטחים שיהוו מעין אוטונומיות עצמאיות שאותן ינהלו האינדיאנים עצמם. לאוטונומיות האלו קוראים "שמורות".

כצעד נוסף של הממשל לסייע לאינדיאנים להתערות בחברה האמריקנית ניתנו לשמורות הפזורות ברחבי ארה"ב רישיונות להקמת מרכזי הימורים (בתי קזינו). לכל שמורה כמעט יש קזינו, ורווחיו אמורים להיות מופנים לטובת הקהילה החיה בשמורה. כל כמה שנים נבחרים נציגים שתפקידם לנהל את מערך הקהילה ואת התקשורת עם הממשל המקומי.

מידנייט אמר לי בכנות שבאזור הזה כמעט לא ניתן למצוא אינדיאנים ששימרו את המסורת שלהם כמו פעם. התרבות האמריקנית נגסה במסורות שהיו לנו, אמר, טשטשה אותן והעלימה חלקים רבים מהן. הוא המשיך וסיפר שטשטוש המסורת התחיל עוד כאשר נכבש האזור בידי הספרדים. ניתן למצוא כנסייה מהמאה ה-17 במרכז השמורה האינדיאנית. האמונה האינדיאנית כיום היא שילוב של נצרות קתולית עם הדת העתיקה ובהשפעת אורח החיים האמריקני. בקיצור, לא רוקד עם זאבים ולא מגפיים…

מאוכזב מתשובתו שאלתי אותו איפה בכל זאת ניתן לפגוש את הילידים. הוא הפנה אותי לשמורה שבה גרים הוא ומשפחתו, והציע לי לשוחח עם קרובי משפחתו. נפרדתי ממנו לשלום בברכות לחתונתו הקרבה ורכבתי לשמורה בציפייה לפגוש סוף סוף אינדיאנים, את ילידי אמריקה, כפי שקיוויתי לאורך כל המסע. רציתי לקבל נקודת מבט על ארה"ב דרך העיניים של אלו שאדמה זו הייתה נחלתם מדורי דורות. כאלו שעל פי דמיוני היו הדוגמה האידיאלית לחיי קיימות בסביבה.

לפני כחודשיים, כשביקרתי בקוסטה ריקה, יצאתי לג'ונגלים כדי לפגוש שם אינדיאנים. ואכן פגשתי, בגדת אחת הנהרות, כיום הליכה מהכפר פאבונס שבדרום מערב המדינה. פגשתי את הצ'יף של השבט המקומי, אדם קטן קומה, נעים הליכות, ביישן, בעל מבט עדין ולבבי. התקשורת עמו התנהלה בעזרת מתורגמן מקומי. השבט שהוא עומד בראשו חי בניתוק כמעט מוחלט מהאוכלוסיה הכפרית והעירונית. הוא אירח אותנו בצריפו, ובעיניי היה זה ארמון של מלך. הוא נתן לנו לעשן ממקטרת השלום שלו ושיתף אותנו בקשייו הקשורים בניהול חיי הקהילה, בקשר עם הרשויות ובשמירת אורח חייהם המסורתי לנוכח הקדמה. המפגש עמו בהחלט הותיר בי רושם. נוכחתי כיצד אמורה להיראות דמותו של מנהיג, והבנתי שהשמירה על המסורות אינה עניין של מה בכך אלא עניין שברירי ורגיש.

הגעתי לשמורה האינדיאנית "פאבלו טאוס". הכניסה לשמורה כרוכה בתשלום של 24$, אבל כשניגשתי לאינדיאנית בכניסה ואמרתי לה שבאתי לפגוש את משפחתו של מידנייט, היא הכניסה אותי ללא תשלום. הכפר האינדיאני בנוי מבתי בוץ שחלקם בני למעלה מ-700 שנה. כמה אינדיאנים מקומיים שמו לב שאיני תייר ממוצע. הם ניגשו אליי, החלו שואלים אותי מי ומה אני ומה זה האופנוע הזה.

עניתי להם בסובלנות, ושאלתי גם אני על אמונתם, על אורח חייהם ועל הקשיים העומדים בדרכם. רוב התשובות שקיבלתי היו קשורות בבעיות עם הממסד, ובהמשך הם שיתפו אותי בבעיות סמים ושתייה השכיחות בשמורתם ובשמורות נוספות. שיעור גבוה למדי מהם מובטל. צמד מילים שחזר לא מעט במהלך השיחה היה "האדם הלבן".

נפרדתי מהם ונכנסתי לאחד ממבני הבוץ ששימש כחנות לחפצי אמנות אינדיאנית. בתוכה עמד בחור צעיר. זה היה בן דודו של מידנייט, ג'ון שמו. הוא חצי אינדיאני-חצי לבן, אמו מקנדה. ג'ון גדל בקנדה אך עוד מילדות היה מגיע כל חופש גדול לבקר את אביו, שגר בשמורה. לאחר שסיים את לימודיו הוא החליט לעבור ולגור כאן. כיום הוא עובד כמורה בבית הספר המקומי. הוא שיתף אותי ברגשות האינדיאנים, שעדיין מרגישים מקופחים, ומתחת לפני השטח עדיין קיימת טינה כלפי הרשויות המכונות בפי האינדיאנים "האדם הלבן". אך מנגד האינדיאנים עצמם שכחו מי הם. בעיית הזהות היא מקור הבעיה, לדעתו. אחד הדברים שהוא מלמד ומנסה להחדיר בתלמידיו זו דמותו של האינדיאני החדש, וגם הוא עצמו עוד מנסה לפענח את משמעות המונח. הודיתי לו על שהקדיש מזמנו לענות לשאלותיי ונפרדתי ממנו לשלום.

מבולבל כמו האינדיאנים שפגשתי יצאתי מהשמורה ורכבתי דרומה. בדרך עברתי בסנטה פיי, הנקודה הצפונית ביותר שהספרדים יישבו בתקופת כיבושם. הסתובבתי ברחובות העיר העתיקה והתרשמתי מהמבנים הבנויים בסגנון ספרדי, שבאותו היום התקיים ביניהם יריד אמנות מקומי.

המשכתי דרומה לכיוון אלבקרקי. השעה הייתה כבר 16:00, לטקסס לא אספיק להגיע. אך החלטתי בכל זאת להתחיל לרכוב מזרחה, אקים את אוהלי היכן שהוא. השתדלתי לא לרכוב על כבישים ראשיים כדי לראות כמה שיותר את החצר האחורית של ארה"ב. הדרך הייתה מוקפת בנוף עוצר נשימה של קניונים המכוסים בצמחייה דלילה, מזג האוויר היה מושלם. ואני חשבתי כל הדרך על האינדיאנים, על מידנייט ומשפחתו. ועל כמה שהם נכוו בכור ההיתוך הזה.

הגאוגרפיה הכללית של ארה"ב פשוטה להבנה. בחוף המערבי רכסי הרים כגון הרוקי והסיירה נבדה, פרוסים מצפון לדרום; בחוף המזרחי רכסי הרים כדוגמת האפלצ'ים והסמוקי, שגם הם פרוסים מצפון לדרום במקביל לחוף. במרכז ארה"ב, בין שדרות ההר הארוכות הללו, מצוי קטע גאוגרפי עצום של מישורים וערבות שדרכם זורם נהר המיסיסיפי. ברגע שהתחלתי לרכב מזרחה מאלבקרקי עזבתי את שדרת ההר המערבית וחדרתי אל המישורים של אמריקה התיכונה. מרחבים על גבי מרחבים שטוחים, מישוריים. כיום רובם שטחי חקלאות ושדות מרעה לבקר. זה העורף החקלאי של ארה"ב.

ברגע שנכנסתי למישור הזה נפתח האופק, ושוב, כאילו מרפי יושב לי על הכתף – ראיתי שבכיוון שאני רוכב אליו, בדיוק מולי, עננים מתקבצים להם והופכים אט אט לאפורים ושחורים. אני צריך למצוא מחסה ללון בו במהלך הלילה. רכבתי עוד כמה עשרות קילומטרים עד שלבסוף, ממש בדקות האור האחרונות, פניתי לכביש צדדי המוביל לאגם. רכבתי דרך כביש הגישה הארוך עד שהגעתי לחניון הלילה.

מתחם החניון היה מחולק לאזורים, ובכל אזור ניצב סכך ותחתיו שולחן. החניון היה ריק מאדם. פרסתי את שק השינה והמזרון על אחד השולחנות שמתחת לסכך. הנחתי את הראש והבטתי לתקרת הסכך, ואז ראיתי שהסכך מלא בקני סנוניות עשויים בוץ. לאורך כל הלילה ליווה אותי פסקול של סערה, רעמים, רוחות וקול נקישות הגשם על הגג. לפחות אני יבש. מקווה שעד הבוקר הגשם ייפסק.

 

על המחבר / המחברת

Avatar

דניאל ג'ינו

בעל תואר B.A לגיאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל. מורה דרך בישראל.

4 תגובות

  1. שוהם
    שוהם אוקטובר 08 2016, 13:59
    אם לא היה כתוב

    הייתי בטוח שזה באפריקה
    לא יאומן שבארצות הברית יש בתים מטיט

    השב לתגובה
  2. עמוס
    עמוס אוקטובר 10 2016, 02:11
    קיפוח מונצח בשמורות

    מסתבר שלאחר שהאדם הלבן דרס במתכוון את האינדיינים …הוא לא מפסיק לחזור עליהם ברוורס….

    השב לתגובה
  3. ודים
    ודים אוקטובר 10 2016, 09:42
    מרתק לפגוש אינדיאנים

    בהחלט מדובר על ניסוי חברתי קיצוני ביותר. קשה מאוד לשמור על תרבות מסורתית בתוך בירת תרבות הצריכה של העולם.

    השב לתגובה
  4. סמי ששון
    סמי ששון אוקטובר 11 2016, 12:37
    עד מתי המסע ימשך?

    זה מהמם ונראה אין סופי. לא שאני מכיר את המפה של ארצות הברית ..

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בתיירות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!