JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

חוצה ארה"ב על אופנוע (15)

שבוע בדאלאס ותכנונים להמשך הדרך

חוצה ארה"ב על אופנוע (15) דאלאס צילום: fcn80 commons.wikimedia.org
נובמבר 05
09:45 2016

אחרי כמה שבועות בדרכים – ההגעה לדאלאס הייתה מתבקשת. קצת לתת ללביאה לנוח ולראש שלי לעכל. לעכל את הדרך הארוכה, שעד עכשיו עברתי רק מחציתה. מחצית שעד כה הייתה גדושה בנופים מעלפים, מחופים צוקיים ודרמטיים ועד לפסגות הרים מושלגות, ממדבריות שוממים ועד ליערות עצומים, ממרכזי ערים סואנים ועד לקצוות הנידחים ביותר של הפריפריה, מדרכי עפר מפותלות ועד אוטוסטראדות מרובות נתיבים. שקיעות, זריחות, מחשבות, אין-ספור רגעים עוצרי נשימה ובעיקר אנשים מגוונים ומיוחדים שנפל בחלקי המזל לפגוש, אנשים שתיבלו והאירו את דרכי בשלל דעות ורעיונות. פתאום הקווים שנמתחו להם בין נקודות הציון שעל המפה מתורגמים לחוויות וסיפורים רבים כל כך. תודה על כך שהגעתי עד הלום.

והנה אני בדאלאס עם אורי. אחחח, אורי אורי, איזה כיף. אורי ואני למדנו יחד בתיכון באותה כיתה וגם באותה מגמה (תאטרון). שחקנים, בכל זאת. לא ראיתי אותו שלוש שנים, מאז שעזב לארצות הברית. כמה שהתגעגעתי לבן אדם הזה. כמה כיף, טוב, נחמד ומרגיע לפגוש בחבר קרוב כשאני רחוק כל כך מהבית. אושר.

השבוע בדאלאס, מעבר להשלמת פערים עם חברי היקר, היה עבורי זמן שבו התחלתי לתכנן את החצי השני של המסע ובעיקר את סיום החלק בארה”ב. בנקודה הזאת אני מוצא לנכון לשתף אתכם הקוראים ברעיון שהתבשל בי כבר כמה שנים טובות: לחצות את האוקיאנוס האטלנטי בהפלגה. מגיל צעיר מאוד נמשכתי אל הים, ובאופן פלא אני תמיד מוצא את עצמי מתנקז אליו. הים חסר לי. אני מתגעגע אליו, כבר למעלה מחודש שלא ראיתי, שלא הרחתי, שלא טבלתי. כבר כמה ימים אני מדמיין איך אגיע למיאמי ואז פשוט ארכב ישר אל תוך המים.

ים תיכון האהוב הוא בהחלט ים מיוחד שכבודו במקומו מונח, אבל האוקיאנוס זה סיפור אחר. זה המקור, הגורם המאזן של העולם במובנים רבים כל כך. אפשר ממש להרגיש את העוצמה של המים. את הכחול שאינו נגמר. את הגלים, הזרמים והעומק. משהו בחציית אוקיאנוס, משהו בהרגשה, משהו בחוויה הזאת, אני פשוט מרגיש שזה משהו שגאוגרף צעיר חייב לעבור. עשו זאת לפניי ויעשו כן אחריי, אבל אני חייב לצלוח את המכשול הגאוגרפי הזה בעצמי, צריך להרגיש את החלק שלו בפאזל שנקרא כדור הארץ. אני צריך את האטלנטי הזה, בקיצור.

העניין הוא שאני לא באמת יודע איך אעשה זאת. הרצון עז, התקציב דל, ואין לי מושג. מה שכן, אני יודע שמיאמי היא מרכז ימי די גדול בחלק הדרום-מזרחי של ארה"ב. אני משער שמשם ודאי תהיה הדרך הקלה והמהירה ביותר להתחיל בצליחת האוקיאנוס. וזו גם הסיבה העיקרית לכך שאני מתכנן לסיים את חוצה ארה"ב שם.

לפני שעזבתי את ישראל שוחחתי עם כמה מחבריי שיש להם רקע ימי וביקשתי את עצתם בקשר לחציית האטלנטי. קיבלתי כמה הפניות לאתרי אינטרנט, מעין פורומים שכאלו המקבצים בעלי יאכטות שמחפשים אנשי צוות. ידעתי גם שעונת החציה נגמרת בסביבות אמצע–סוף חודש ספטמבר, בגלל תחילתה של עונת ההוריקנים. זו הסיבה העיקרית לכך שאיני מרשה לעצמי להתעכב מדי. אני מכוון להגיע למיאמי בסוף אוגוסט, שבועיים מהיום, מה שישאיר לי כשבועיים להתארגן לחציה ברגע שאגיע לחוף המזרחי. לא ברור עם אמשיך עם הלביאה או לא. אבל את האטלנטי אני צולח. אפילו אם זה יהיה ברפסודה ורק חולצתי הרטובה תשמש לי כמפרש.

לאחר חיפוש אינטרנטי נוסף מצאתי עוד כמה אתרים שבהם מפורסמות מודעות דרושים לצוותי סירות מפרש המפליגות בכל העולם. לאורך כל השבוע התכתבתי, התקשרתי, אך לא מצאתי סירה מתאימה. על חלק מההודעות ששלחתי דרך אתרי האינטרנט עדיין לא קיבלתי תשובה. בכל אופן, חשבתי שברגע שאגיע למיאמי אסתובב במרינות ואשאל במועדוני השיט השונים ונראה.

אוף, מה לעשות עכשיו! נראה שאעזוב את דאלאס בלי תכנית סיום ברורה בארה"ב. אתם בוודאי שואלים את עצמכם למה לא תכננתי את זה קודם. ואענה בכנות: כי לא היה לי זמן. טסתי שבוע לאחר שהגשתי את עבודתי האחרונה לאקדמיה, פשוט יצאתי לדרך, והאופן שבו אחצה את האטלנטי עוד הייתה בגדר סימן שאלה שאצטרך לברר תוך כדי תנועה.

אחת משיחות הטלפון שניהלתי במהלך השבוע הייתה עם מיקי, ישראלי שגר כמה שנים טובות במיאמי. לפרנסתו הוא סוחר בכלי שיט. התייעצתי אתו, ותוך כדי השיחה שוב עלתה המילה "הוריקן". הוא הזכיר לי שוב שאני עתיד להגיע בדיוק על הקשקש לפני העונה של הסופות הטרופיות האלו. "כדאי לך להגיע לפה כבר". המשפט שאמר לי מיקי מהדהד בראש שלי כבר כמה ימים.

הוריקן. עוד לא ידעתי עד כמה המילה הזו עומדת לרדוף אותי, תרתי משמע.

באחת מיציאות הערב שלנו במהלך השבוע מצאנו את עצמנו, אורי ואני, נשענים על אחד הבארים בשעות הלילה המאוחרות. רוויים במקצת. שיתפתי אותו וסיפרתי שכרגע לא הצלחתי למצוא דרך לחצות את האטלנטי, ואני חייב להגיע לאזור מיאמי תוך שבועיים לכל היותר, ולא – סביר להניח שלא אספיק למצוא כלי שיט. וגם הוויזה שלי עתידה להיגמר. לעזאזל, זה המצב…

וכאן קרה רגע מקסים. מסוג הרגעים האלו שלא שוכחים. אורי מביט בעיניי המזוגגות ואני בשלו. ואז הוא אומר לי: "שמע ג'ינו אחי, מקסיקו זה רק ארבע שעות מפה". אני מביט עמוק לתוך עיניו במשך רגעים ארוכים בלי לומר מילה, ואז פתאום אני מוצא את עצמי אומר לו: "תשמע אורי, זה רעיון לא רע בכלל, אפילו מדהים". ונשקתי לו על המצח.

יש פה תפנית. ברגע שאצא מארה"ב אוכל להאריך את הוויזה שלי, וכך אקנה לי זמן, זמן שכרגע עושה רושם שאצטרך. יאללה מקסיקו, תתכונני, אני חוזר…

 

על המחבר / המחברת

Avatar

דניאל ג'ינו

בעל תואר B.A לגיאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל. מורה דרך בישראל.

6 תגובות

  1. חביבה
    חביבה נובמבר 05 2016, 10:49
    Rocky-gold@hotmail.com

    מזכיר בסגנון את יומן הנסיעה ברכבת לחיפה שכתבתי
    בכיתה ה והגשתי לדבר לילדים
    כמובן שזה לא פורסם אבל היום בדמוקרטיה השטוחה ולמלל מסוג ״הלכתי נסעתי נדהמתי אקנה לי זמן ״ יש מקום דיגיטלי
    חביבה

    השב לתגובה
  2. נ.צ.
    נ.צ. נובמבר 05 2016, 11:53
    מה עם הבחירות?

    שום מילה על הבחירות המטלטלות

    השב לתגובה
  3. אלון
    אלון נובמבר 09 2016, 13:51
    כמה זמן מתוכנן להמשך מסע כזה?

    השב לתגובה
  4. נהוראי
    נהוראי נובמבר 09 2016, 19:26
    .

    אולה מוצ'אצ'ו!

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בתיירות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!