JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

חוצה ארה"ב על האופנוע (21)

להתחרות בהוריקן

חוצה ארה"ב על האופנוע (21) צילום: דניאל ג'ינו
ינואר 21
19:30 2017

קמתי כחצי שעה לפני הזריחה. התארגנתי לקול הציפורים ולרעש הגלים שנשברים אל החוף, ושמש שבצבצה לה לפתע האירה את החוף הלבן להפליא של פנסיקולה. בוקר טוב פלורידה.

יום רכיבה ארוך לפניי. אני חייב להגיע לדלריי ביץ' – מעט צפונה למיאמי – עוד הלילה. מרחק של כ-850 ק"מ. התפללתי, שתיתי קפה, זיוודתי את הלביאה ויצאתי לדרך, לאורך חוף המפרץ המקסיקני. בדרך חלפתי על פני עיירות דייגים ישנוניות שמאוכלסות לרוב באנשים חמים, פשוטים, קהילתיים, מכניסי אורחים ואוהבי ישראל – אוהבי ישראל גדולים. בין העצירות הוזמנתי לא פעם לכוסות קפה ולספלי בירה, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להתעכב וסירבתי בהתנצלות. אני מוכרח להגיע לאזור מיאמי.

הדרך מדהימה. היא עוברת בין חופים חוליים למחצה לביצות מוריקות. מתוך הביצה גדלים יערות גבוהים החודרים מפעם לפעם לתוך לגונות שכאילו נוצרו בקו המגע שבין החוף לביצה. לפעמים בשולי הדרך מונחות להן סירות דיג גדולות, ישנות ושבורות, והמחשבות מתחילות להתרוצץ: כיצד הונחו כך? אולי הוריקן זרק אותן הנה?

אני סוחט את המצערת עוד יותר. ההוריקן לא יוצא לי מהראש. אולי מוזר, אבל לאורך כל הבוקר לא היה אפילו ענן אחד בשמים. מזג האוויר היה מקסים, פסטורלי. ואז עצרתי לתדלק, פחות או יותר באמצע קטע הרכיבה שתכננתי, באזור גיינסוויל (Gainesville). חילצתי את הרגליים, שתיתי קפה, אכלתי דונאט, נתתי לראש להתאוורר מהקסדה. השתהיתי על ספסל ונחתי אחרי 450 הק"מ שרכבתי עד כה.

מחנות תחנת הדלק יוצאת הקופאית, כוס קפה בידה. מתיישבת לידי ומעשנת סיגריה. "תגיד, מאיפה באת ולאן אתה רוכב?" "היום התעוררתי בפנסיקולה ואני מתכוון להגיע למיאמי", עניתי. "עכשיו?" היא שואלת. "כן, עכשיו". היא מסמנת לי להביט למעלה לכיוון השמים, לכיוון שאליו אני מתכנן לנסוע. מה אני אגיד לכם, באותו רגע התגשם הביטוי "לראות שחור בעיניים".

הכחול הפסטורלי המתובל בקרני שמש עדינות השתנה מקצה לקצה. צמצום החיים ברגע. פתחתי את תמונת מכ"ם העננים, וראיתי שהשחור הזה זו לא הסערה המיוחלת – אולי רק כוח החלוץ שלה. מעל מפרץ מקסיקו יש שקע גדול ומעונן. החלטתי שאני יוצא עכשיו ועוצר כל 200 ק"מ רק כדי לתדלק ולשתות קפה. אם הכול ילך חלק אגיע לבית של אלי בלילה, בעוד כשבע שעות. בתקווה שלא יתפוס אותי ההוריקן. אולי אחטוף את הקצוות שלו.

הוריקן, מסתבר, זו סופה שמגיעה בהפתעה. זאת אומרת, יש צפי כללי על פי כמה גורמים מטאורולוגיים, וברגע שהם חוצים איזה שהוא סף – הסופה פורצת. לפעמים יש תנאים להיווצרות הוריקן אבל הם לא מספקים, ואז החשש חולף או שדרגת הסופה מוגדרת כחלשה יותר ואז היא מסווגת אחרת – סופה או סערה טרופית, לא הוריקן. לכן חיזוי מדויק אפשר לתת רק כ-24 שעות לפני. נוסף לכך הסופות הללו כולן נוצרות בים, אך מקום עלייתן ליבשה – זה עוד סימן שאלה. הוריקן שפוקד את צפון מערב פלורידה משפיע מעט על אזור מיאמי שבדרום מזרח המדינה ולהפך. כמובן יש מדדי עוצמה גם להוריקנים עצמם.

בקיצור, אמרתי לעצמי שאני רוכב לאלי ולא יעזור כלום. עם ההוריקן יהיה בסדר. הקופאית התחילה להלחיץ אותי ורצתה שאשאר ללון אצלה, אבל לא התחשק לי, העדפתי לרכוב אל תוך הסערה. נפרדתי ונסעתי. שחררתי מצמד ולחשתי ללביאה: "קדימה יפה שלי, עוד קצת, עוד טיפה".

לאורך השעה הראשונה הגשם טפטף עליי והרוח נשבה בחוזקה, אך הלביאה לא הרגישה זאת. 300 קילו יושבים יציב על הכביש. מה שכן, רכבתי בריכוז מלא. הצמיג הקדמי גמור. בלימה אחת מהירה וחזקה מדי וזה הסוף שלי. אני בעצמי אהיה גמור.

הלילה כבר ירד ולי נותרו עוד 200 ק"מ. הגשם והרוח התחזקו. אני יושב על הלביאה, חובק אותה בין רגליי, נושם עמוקות ומרגיש אותה, מרגיש כל רעד קל שהיא מפיקה. מנוע הבוקסר המדהים שלה מורכב משתי בוכנות היוצאות מתוך המנוע לצדדים בצורת קרניים. הרגליים שלי מונחות בדיוק מאחורי הבוכנות, והחום שהן מפיקות מחמם את הרגליים ואת הגוף. אני אחד איתה, המנוע, ההילוכים, בולמי הזעזועים והגלגלים הם חלק ממני. החושים מחודדים, הרוח מלטפת את גופי בקרירות ואני מתכווץ עוד יותר סביב הלביאה. לא חושב על כלום, רק על הדרך שלפניי. אני לא יכול לתת להוריקן לנצח אותי. אם כן אפסיד לנצח.

נותרה לי עוד שעה של רכיבה. מביט למעלה לשמים ורואה כוכבים. זה סימן מעולה. אך מולי, במרחק של כ-30 ק"מ, מופע פירוטכני מרהיב – ברקים בשלל צורות מעטרים את הרקיע. אני רוכב בדיוק לתוך הסיפור הזה. אני מתפלל בלב.

לבסוף, על טיפות הדלק האחרונות, בגוף מותש וראש הלום, החניתי את הלביאה על רחבת הדשא מול הבית של אלי. הגשם עדיין ניתך עליי והרוח נושבת על בגדיי הספוגים. פורק את הציוד מהלביאה, הכול רטוב לגמרי, וכל הזמן ממשיכים הברקים והרעמים, אלו מאירים את הרקיע ואלו ממלאים את החלל בקולות נפץ. חיוך קטן מקשט את פניי. הגעתי. הגעתי. עוד לא לאטלנטי אבל כמעט.

אלי בייבי! נכנסתי לבית ומיד יצרתי שלולית. הורדתי את הבגדים ונכנסתי ישר למקלחת, וכבר שם נרדמתי ל-20 דקות. אני חייב לישון.

 

על המחבר / המחברת

Avatar

דניאל ג'ינו

בעל תואר B.A לגיאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל. מורה דרך בישראל.

4 תגובות

  1. בני
    בני ינואר 21 2017, 19:35
    כבר חשבתי שנעלמת

    כיף לקרוא על הטיול שלך

    השב לתגובה
  2. נורית
    נורית ינואר 23 2017, 15:03
    דני מה עם בילויים לפחות בערים הגדולות

    כל הזמן רק נסיעה וסופות וג'יפות?

    השב לתגובה
  3. מיקי
    מיקי ינואר 25 2017, 13:34
    דבר אחד בטוח

    צריך להיות חזק מאד כדי לעשות טיול כזה

    השב לתגובה
  4. נהוראי
    נהוראי ינואר 25 2017, 22:53
    בתיאבון

    קפה ודונאטס.. מה אתה,שוטר אמריקאי שמן? D:

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בתיירות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!