JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

חוצה ארה"ב על האופנוע (22)

איך לחצות את האטלנטי?

חוצה ארה"ב על האופנוע (22) דניאל ג'ינו
פברואר 02
23:09 2017

התעוררתי מאוחר בבוקר, מתאושש לי מהמרוץ נגד ההוריקן שעברתי אתמול. אלי, ידידתי שבביתה התארחתי, לא הייתה בבית. השמש בחוץ מאירה וקורנת, מזג האוויר הסוער מאמש כאילו לא היה. מסתבר שהשקע המטרולוגי שנכנס לא היה חזק מספיק כדי ליצור הוריקן והסופה הוגדרה כסופה טרופית בדרגה שנייה-שלישית. מזל.

אני מוכרח לטבול באטלנטי. למה? כנראה שריד לאחת השריטות מהצבא. ליחידה שלי יש מוטו: "לא נגעת לא היית", ואני חייב לגעת כדי להיות. רכבתי כחמש דקות בסך הכול. כבר במרחק של כמה רחובות אפשר היה להריח את האטלנטי, ופתאום ככה, בין שדרות עצי הדקל, הוא בצבץ לראשונה. התרגשתי. לחלוחית קטנה נוצרה בעיני השמאלית.

החניתי את הלביאה על החול. חלצתי את המגפיים ותוך כדי הליכה לכיוון האוקיאנוס פשטתי את הבגדים. החוף היה ריק לחלוטין, רק אני והוא והלביאה שמאחוריי. כך דמיינתי אותו. כך רציתי אותו. ריק. בטבעיות ובהמשך להליכה על החוף נכנסתי אל המים, ובגובה המותניים צללתי בעיניים פקוחות לרווחה. מים נעימים וצלולים כל כך. כמה זמן קיוויתי לרגע הזה. זרם של אושר שטף אותי. תודה.

אושר, אחחחח, הוא דבר חלקלק וזמני, הוא נמשך רק כמה דקות בודדות. ניסיתי לסחוט עוד כמה רגעים של סיפוק, של הרגשת העילוי הזאת, אבל בסוף טבילה נוספת הוצאתי את הראש מהמים והבטתי מזרחה אל האופק. יש לי עוד דרך, דרך ארוכה. האטלנטי גדול כל כך. איך לעזאזל אני מתכוון לחצות אותו. הבטתי בו עוד דקות ארוכות, בכחול הזה שאינו נגמר, חושב ומהרהר, מסכרן את הדרך שעברתי עד כה ותוך כדי מלטף באצבעותיי את המים, מחפש את התשובה במגעם.

חזרתי לבית של אלי, התקשרתי למיקי הישראלי וקבענו להיפגש לצהריים למחרת באיזה דיינר בפורט לודרדייל. מיקי הוא חובל בדימוס בחיל הים, בשלושים השנים האחרונות הוא חי בפלורידה ומתעסק במכירת כלי שיט. באותה שיחת טלפון הוא הודיע לי שטרם שמע על מישהו או משהו שעתיד לחצות. התחלתי לסקור בראשי אפשרויות וחלופות מלבד להצטרף לכלי שיט מפרשי קטן.

אניית נוסעים – בדקתי, אבל האניות היחידות שמפליגות בעונה זו יוצאות מניו יורק לאנגליה. טיטניק סטייל. זו חלופה קיימת אבל היא לא זולה וגם מסובכת לוגיסטית – אצטרך לעלות צפונה לניו יורק. כאן זו הזדמנות להעלות בפניכם הקוראים עוד רצון שיש בי: להעביר את החורף בדרום ספרד, במטרה להוריד את החלודה מניגוני גיטרת הפלמנקו שלי. אנגליה צפונית לי מדי, אבל אם זו הדרך היחידה אז כך יהיה.

פגשתי את מיקי והוא שיתף אותי בניסיונותיו לאתר עבורי דרך לחצות. "חביבי, הגעת על הקשקש – אבל בצד השני שלו". מה לעשות. אדם מיוחד ומגוון מיקי, עצם העובדה שפגשתי בו כבר הייתה שווה את המאמץ. נפרדנו לשלום.

יצאתי למרינות המקומיות כדי לברר במועדוני השיט אם יש סירות שאמורות להפליג לאירופה. התהלכתי בין המזחים ודיברתי עם בעלי סירות. אבל חוץ מחיוכים והתפעלות מצד היאכטונרים – לא העליתי דבר. הם ודאי חושבים לעצמם מי זה הבחור הזה שמהלך בין המזחים עם קסדת אופנוע ביד ושואל על טרמפ לאירופה. גם אני אולי הייתי מופתע.

צוותי הסירות ששלחתי להן מיילים עוד כשהייתי בדאלאס טרם חזרו אליי. מה אעשה? יש לי חמישה ימים להיות אצל אלי ואז אמא שלה מגיעה לבקר ואני חייב להתפנות. אני עוד לא יודע לאן. לאורך כל אותם הימים הייתי טרוד מאוד ולא ידעתי כיצד אפליג ומה אעשה עם הלביאה. ההתמודדות עם חוסר הוודאות ועם התקציב המוגבל הייתה שיעור מעניין על כוח רצון ועל איזון נפשי.

ביום הלפני האחרון אצל אלי, כשמצבי הקיומי מוגדר "מחפש דרך", שוב שוטטתי באתרי האינטרנט השונים. לפתע נתקלתי באתר של סוכן אניות מסע מניו זילנד שמתמחה בתיאום הפלגות נוסעים על אותן אניות. התקשרתי. אדון ג'יימס שמו. כבר בקולו הבנתי שזה הבן אדם שלי, המלאך שלי. “הלו", במבטא ניו זילנדי. סיפרתי לו שאני רוצה לחצות את האטלנטי. הוא שאל: "איזה דרכון יש לך ואיזו ויזה? והאם הדרכון שלך חתום על ידי רשות ההגירה האמריקנית?" עניתי לו שנכנסתי עם דרכון בריטי ושיש לי חתימה על גבי ויזת הנייר שקיבלתי במקסיקו. "חכה רגע, תן לי לבדוק", הוא ענה. "נראה שיש לי אנייה שמפליגה מפילדלפיה ב-27 בספטמבר לצפון צרפת. מתאים לך?" "בטח מתאים לי, מתאים לי מאוד!" רק לחצות את האטלנטי אני מבקש.

יש יש יש, איזו שמחה. מזל שקפצתי למקסיקו להאריך את הוויזה. אני חושב שהצלחתי למצוא דרך לחצות. פילדלפיה זה לא רחוק מניו יורק ומוושינגטון די-סי, ושם גרים דודים שלי. אני יכול לעלות לבקר אותם ומשם להמשיך לניו יורק להשתתף בכנס של תגלית שאמיתי סיפר לי עליו עוד כשהייתי בניו אורלינס. אחר כך אסתובב שבוע בניו יורק ואז אעלה על האנייה. נראה לי שזו תכנית טובה. תוך כדי השיחה שאלתי את אדון ג'יימס אם אני יכול להפליג עם האופנוע שלי. הוא אמר לי שהוא צריך לבדוק. אם כן – מעולה, אם לא אצטרך למכור אותה באזור די-סי.

הטלפון הבא היה לדודים שלי, שאלתי אותם אם אני יכול להגיע אליהם במהלך סוף השבוע לביקור של כשבוע ימים. "בטח דניאלי, תבוא לכמה זמן שאתה רק אתה רוצה, הבית שלנו פתוח. ותעשה מאמץ להקדים ולהגיע ביום שישי הקרוב לקידוש". מעולה, איזה כיף.

הטלפון הבא היה לאמיתי: "אמיתי, אני יכול להגיע לכנס". התחלנו להריץ את האישורים הדרושים, ולאט לאט ראיתי איך התכנית מתחילה ללבוש צורה, איך הדרך מתחילה להתבהר. כל זה קורה יום לפני שאני צריך לעזוב את דלריי ביץ'. מדהים.

למחרת נפרדתי מאלי. אלי תודה, כמה שהחיים מפתיעים, לא ציפיתי שפגישה מקרית של דקות בודדות בפסגת מצדה בשילוב של לילה תל אביבי סוער תסתיים בהזמנה להתארח בביתה כשאגיע לפלורידה, ובטח לא חשבתי שבסופו של דבר אגיע ואתארח כאן אצלה כשבוע. חתיכת שיעור על הכנסת אורחים היא סיפקה לי. הלוואי שאוכל לגמול לה טובה.

ארזתי את חפציי ויצאתי ברכיבה לכיוון מיאמי במטרה לפגוש את בנט, חניך שלי לשעבר מאחת התגליות. אלון אצלו לילה ולאחר מכן אצא לרכיבה של יומיים-שלושה כדי להגיע לדודים בוושינגטון די-סי.

"אתה מסתכל לאן אתה הולך והיכן אתה נמצא וזה אף פעם לא מסתדר, אבל אז אתה מסתכל אחורה להיכן שהיית, ונדמה שאיזשהו דפוס מתחיל להופיע" (ר"מ פירסינג, "זן ואמנות אחזקת האופנוע")

על המחבר / המחברת

Avatar

דניאל ג'ינו

בעל תואר B.A לגיאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל. מורה דרך בישראל.

2 תגובות

  1. ג
    ג פברואר 03 2017, 13:55
    עם הופעה כזאת

    אין לך באמת שום בעיה לשבור כל טייקון

    השב לתגובה
  2. עמוס
    עמוס פברואר 03 2017, 14:18
    מרתק

    מרתק כמו תמיג

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בתיירות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!