JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

חוצה ארה"ב על האופנוע (23)

מטאורולוג זקן, זהות יהודית והבריחה מפלורידה

חוצה ארה"ב על האופנוע (23) דניאל ג'ינו
פברואר 24
19:30 2017

אחרי מעט מנוחה אצל אלי בדלריי ביץ' יצאתי שוב לדרך. היעד: מיאמי, שם אפגוש את בנט, חניך שלי מ"תגלית". משם לדודים שלי בוושינגטון די-סי, אחר כך ניו יורק ואז המטרה האמתית: חציית האוקיינוס אטלנטי.

בדרך מביתה של אלי אל דירת המעונות של בנט עצרתי להחליף את הצמיג הקדמי הגמור שלי. יותר מ-10,000 ק"מ הוא עבר, בהחלט עשה את שלו. הסתכלתי על המכונאי מחליף את הצמיג ופתאום נזכרתי במשפט שאמר לי פעם הרב של אחי סביב שולחן השבת: "תטייל בעולם, אבל אל לך לשחוק סוליות". והנה אני מוצא את עצמי שוחק צמיגים.

מהמוסך המשכתי לכיוון מיאמי ביץ', קצת לשטוף את העיניים, לשתות בירה קרה על החוף עד שבנט יסיים את יום הלימודים שלו בקולג'. החניתי את הלביאה באחד החופים ונכנסתי אל הבר הקרוב שבטיילת. על הקיר ליד בר המשקאות המעוצב תלוי מסך פלזמה ענק ועליו הופיע ערוץ מזג אוויר, שבאותו זמן שידר את תמונת מכ"מ העננים. ליד המסך עמד אדם מבוגר כבן 70 והסביר לשני העובדים במקום מה בעצם רואים על המסך. עושה רושם שהאדם המבוגר הזה בהחלט יודע על מה הוא מדבר. נשענתי קשוב על הבר, כוס הבירה בידי, והמתנתי בסבלנות שההסבר שלו יסתיים. ואז פניתי אליו: "סליחה אדוני. אני יכול לשאול אותך משהו?”

"ודאי", ענה.

"מאיפה כל המידע הזה שיש לך?"

"אהה, אני מטאורולוג."

"מה אתה אומר", עניתי. "ותגיד, עוד שאלה. העננים האלו שהסברת עליהם – הם… מממ… מה איתם?”

הוא שם לב לקסדה שבידי, הביט בי ואמר: "בחור צעיר, לאן אתה מתכנן לרכוב?"

"מחר בבוקר אני מתכנן לצאת צפונה לכיוון וושינגטון די-סי."

"אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה לעשות?"

"כן, למה?"

"תראה, הלילה ככל הנראה "הרמינה" נכנסת, והיא הולכת להיכנס ליבשה, כנראה דרך מיאמי."

אני מגרד את הראש, ובתמימות עונה לו: "מה זה הרמינה?"

"זה השם של סופת ההוריקן."

וואלה יש לה גם שם, טוב לדעת. עוד הוריקן, נו באמת. לא מספיק המרוץ נגד ההוריקן שעברתי בפלורידה?

"אם זו התכנית שלך, אני מציע לך לצאת עכשיו ולא לחכות למחר בבוקר. זה עלול להיות מאוחר מדי."

לא הרגשתי מוכן לצאת מיד לדרך, היה לי חשוב לפגוש את בנט. חשבתי לעצמי שמחר בבוקר אקום מוקדם, בתקווה שמזג האוויר יהיה סביר, ואצא. נפרדתי מהמטאורולוג הזקן והוא עוד הספיק לקרוא לעברי: "צא עכשיו… צא עכשיו… בחור צעיר, אל תחכה, צא…"

הלכתי לשפת הים. התיישבתי לי על החול הרך והבטתי אל האטלנטי. רוח קרירה עלתה מכיוונו וגלי החוף נשברו להם בלי סדר, שום ציפורים בשמים, קרני השמש קצת חסומות בגלל קבוצת עננים אפרפרה. מסביבי חבורות אנשים בבגדי ים משחקים להם במשחקי חוף שונים, נראה שהם לא מודעים לסערה שבדרך. אני מקלל בשקט. מאיפה ההרמינה הזאת באה עכשיו?!

חציתי לצד השני של מיאמי, שם נמצאים מעונות הסטודנטים של האוניברסיטה של בנט. שעה לקח לי לחצות את העיר בשיא העומס, וכל הדרך חשבתי על הפגישה האקראית עם המטאורולוג הזקן בחוף. ממש, אבל ממש, קיוויתי שהוא טעה בחיזוי שלו. איך שהחיים פשוט מציבים אותך ככה פתאום במצבים. הוריקן הרמינה, נעים להכיר – אני מקווה שלא מקרוב מדי. זה מה שנקרא משמים.

בנט הוא סטונדט לביולוגיה ימית בשנתו האחרונה. בחור מקסים. בתום שנת הלימודים הזאת הוא עתיד להתחיל, על פי התפיסה האמריקנית, את חייו הבוגרים. מטבע הדברים, שאלות ממשיות על שאיפות ורצונות ותהיות כמו "מי אני? מה אני? ומה הם חיי?" מעסיקות אותו יותר מהרגיל.

לאורך כל הערב הלכנו לנו בשבילי הקמפוס ושוחחנו, כשסביבנו סטודנטים וסטודנטיות שמתעמלים בסגנונות ספורט שונים, כמו בייסבול, פוטבול, לקרוס, אתלטיקה… שוחחנו שוחחנו ושוחחנו על מהות החיים, על הקשר לזהות היהודית בכלל ולזהות היהודית-אמריקנית בפרט, על החשיבות שבחיבור בין הקהילות היהודיות בארצות הברית לישראל ועל ההגדרה העצמית "מה הוא יהודי".

עבור יהודים אמריקנים זו משימה לא פשוטה – לשמר את הזהות הזאת בסלט הגדול של אמריקה. עבורנו הישראלים היהדות סובבת אותנו, היא חלק בלתי נפרד מאורח החיים, מהתרבות, אם נרצה או לא. די בלהביט בדגל המדינה ובסמלה, והעברית היא שפתנו. מבחינתנו היהדות שלנו היא עניין מובן מאליו. אדם חילוני יכול להיכנס כמעט לכל בית כנסת בחופשיות, לשלוף סידור מהמדף ולקרוא. שירותי הדת ניתנים כחלק מזכויות האזרח ומסובסדים על ידי משלם המסים. החגים מובנים בתוך לוח החופשים השנתי.

בארצות הברית, אם רוצים להשתייך לבית כנסת ברוב המקרים חייבים לשלם דמי חבר גבוהים למדי. לעובד שכיר בארה"ב יש 13 ימי חופשה שנתיים, ואם החגים היהודיים חשובים לו הוא משתמש בימי החופש הללו לטובתם. ישראל מתפקדת כמעין שמורה של יהודים, בישראל אנחנו רוב, וסביר להניח שבישראל בחור יהודי יפגוש בבחורה יהודייה, גם אם זה לא בראש סדר העדיפויות שלו או שלה. בקרב יהודי ארה"ב יש כ-54% התבוללות, וזה קושי נוסף בשמירת הזהות היהודית.

מרוב הדיונים והשיחות כמעט שכחתי מקיומה של הרמינה. סיכמנו שאם היא תכה הלילה אשאר בדירתו עד שתחלוף, ואם לא אצא לפנות בוקר. חזרנו לדירתו, הנחתי את הראש על הכר של הספה הצנועה שבסלון, ותוך כדי כיוון השעון המעורר ל-4:00 לפנות בוקר – ברק בוהק ומסנוור האיר את את חלל הסלון, ואחריו נשמע קול רעם עצום. גשם התחיל לטפטף. יא אללה, נו באמת, נראה שהמטאורולוג הזקן צדק. מקווה שזו לא הסערה המדוברת אלא רק מערכת מקומית. נרדמתי מיד, לא היה טעם לדאוג.

התעוררתי בחשכה. השמש טרם יצאה, אין גשם, אין רוח, שקט, רק קול בודד של ציוץ ציפור המבשרת על הזריחה הקרובה. אין סימן להוריקן. נראה שהמטאורולוג הזקן לא דייק בחיזוי. קשרתי את חפציי ללביאה ויצאתי לדרך, אל הלא נודע. לא תכננתי היכן אלון, רק רציתי לנסוע צפונה ולהתרחק מפלורידה עד כמה שאפשר. לצאת מתחום ההשפעה של הסערה. המטרה היא להגיע לדודים שלי בוושינגטון די-סי תוך יומיים, מרחק של 1,800 ק"מ. רכיבה ארוכה. אני צריך לברוח מהרמינה. כל עוד יש בגופי כוח לרכוב אתקדם צפונה.

לאחר כשעתיים של רכיבה עצרתי לתדלוק הראשון של היום. השמש כבר עלתה והאירה ממזרח. בדרום מערב הבחנתי שהשמים נצבעים בגוונים של אפור-שחור. המשכתי במהירות, משתדל בכל כוחי שלא להתעכב בעצירות, ליצור טווח בטיחות גדול ככל האפשר מהסערה המתחילה להתקרב. לאורך כל הרכיבה הבטתי במראות וראיתי כיצד התפאורה שמאחוריי משתנה. השמש נעלמת לה אט אט ועננים שחורים ואפורים צובעים את השמים. את הרוחות החזקות עדיין לא הרגשתי, הייתי רחוק ממוקד ההוריקן.

בצהריים כבר הייתי בג'ורג'יה. עצרתי להפסקה. תדלקתי שוב את הלביאה ושתיתי קפה. בזמן שהכנסתי את פיית המשאבה למיכל ניגש אליי גבר. "יש לי אופנוע בדיוק כזה".

"הם אופנועים טובים, ה-GS, הם מדהימים", עניתי.

הוא אמר: "שמע, נראה שאתה צריך לתת גז, לפי ערוץ מזג האוויר ההוריקן עולה עכשיו ליבשה והוא באזור טמפה פלורידה".

שוב קיללתי לעצמי. "תודה לך על המידע", אמרתי לו, והוא איחל לי "רכיבה בטוחה".

ברגע שיצאתי מתחנת הדלק – שבר ענן, מבול החל לרדת. מזל שהחלפתי את הצמיג הקדמי לפני שיצאתי. אחרי כמה רגעים של רכיבה כבר הייתי ספוג כולי. כעבור כמה דקות עברתי את שבר הענן והגשם הפך למעין גשם אנגלי. שדה הראייה שלי היה חסום חלקית. המשכתי לרכוב בזהירות, במהירות אטית של כ-70–80 קמ"ש. הגוף מלא באנדרנלין, אני דרוך וראשי חד. משאיות חולפות לידי במהירות אך הלביאה הנאמנה יציבה.

אחרי כמה קילומטרים בתנאי הדרך הללו, נדמה כאילו אצבע אלוהים התערבה ולפתע הגיחה קרן אור מתוך השמים השחורים, קרן אור שחיממה אותי וייבשה אותי מעט. סביבי עדיין יורדים גשמים רבים, ורק הלביאה ואני כתם מואר. וואו, איזו רכיבה קסומה.

שוב הבטתי במראות, והפעם ראיתי מסך אפור תחום במסגרת מעוננת ושחורה הפרושה לרוחב כל השמים. נזכרתי במטאורולוג הזקן מהחוף ובהסבר שלו על ההוריקנים. אני כנראה נמצא בקצה הטבעת החיצונית של הסערה. זו הטבעת של הגשמים. הטבעת הפנימית יותר היא האזור של הרוחות החזקות, הן יכולות להגיע ל-320 קמ”ש. אני חייב להתקדם מהר יותר. ההוריקן משיג אותי.

סחטתי עוד יותר את המצערת. לאחר כשעתיים של רכיבה נכנסתי אל תוך דרום קרוליינה. הגשם פסק, אך במראות ראיתי שהרמינה עדיין מזנבת בי. אני חייב להתרחק יותר. רכבתי ללא הפסקה צפונה עד הערב. בשעה 20:00 הגעתי לעיירה קטנה בשם דיליון (Dillion), הממוקמת על הגבול שבין הקרוליינות. אחרי יום של 15 שעות רכיבה שבמהלכן גמעתי 1,100 ק”מ, החלטתי לעצור ולנוח ללילה.

נכנסתי לאחד המוטלים הזולים והשוממים במקום. פסעתי לחדרי ואז צלצל הטלפון שלי. דוד שלי על הקו. "דניאלי, מה שלומך? איך אתה? תגיד, ההוריקן לא תפס אותך?"

"דוד, מה נשמע, לא, הוא לא תפס אותי, הכול טוב. אני כרגע בצפון דרום קרוליינה במוטל, מחר בבוקר אצא מוקדם, בשש, מאמין שאגיע לוושינגטון די-סי בצהריים."

"טוב, דניאלי, אנחנו מחכים לך לקידוש. סע בזהירות, אני רואה בערוץ מזג האוויר שההוריקן הזה רציני."

"תודה דוד, נתראה מחר." וניתקתי.

בלבי אני מקווה שהתקדמתי מספיק צפונה. המטאורולוג הזקן לימד אותי שסופות ההוריקן הללו מאופיינות במשפך התקדמות שמגיע ממפרץ מקסיקו, עולה ליבשה בפלורידה ומתקדם צפונה דרך ג'ורג'יה והקרוליינות לאורך קו החוף, לפעמים ביבשה עצמה ולפעמים דרך האוקיינוס. הרמינה עלתה ליבשה, וזה אמור להאט את קצב ההתקדמות שלה, אך עוד לא יצאתי מכלל סכנה.

אחרי שיחת הטלפון עם דוד שלי הדלקתי את הטלוויזיה בחדרי והסתכלתי בעצמי בערוץ מזג האוויר. מה אני אגיד לכם, זה יותר גרוע מלראות את חדשות ערוץ 2 בשידור ישיר בזמן מבצע צבאי ברצועת עזה או בדרום לבנון. כמה לחץ, כמה מתח, כמה דרמה. פה נסגר כביש, שם שכונה שהוצפה כליל. פה מישהו טבע, שם יש הרוגים, פה עץ קרס על בית, שם חצי מהעיר בלי חשמל. לפי הצפי, ההוריקן יגיע לאזור שבו אני נמצא מחר בבוקר.

המטאורולוג הזקן! סגרתי את הטלוויזיה ויצאתי החוצה מחדרי להביט לשמים. אני רואה כוכבים, זה סימן טוב. אין רוח, אבל אני מרגיש איך הלחות באוויר נשאבת דרומה. הרמינה מתקדמת לעברי. אני חייב להתרחק ממנה. אשן כארבע שעות ואצא לדרך שוב ב-1:00 לפנות בוקר, ליתר ביטחון.

הרפתקאות ביקשתי. האמת, לא חשבתי שהוריקן ינשוף לי בעורף…

על המחבר / המחברת

Avatar

דניאל ג'ינו

בעל תואר B.A לגיאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל. מורה דרך בישראל.

4 תגובות

  1. שו שו
    שו שו פברואר 25 2017, 13:08
    שמעתי שהסיור נגמר כבר

    נכון?

    השב לתגובה
  2. נהוראי
    נהוראי פברואר 25 2017, 18:13
    מה רבו

    איזה טיול,איזו הרפתקאה!
    רגע היא מסע רוחני, רגע היא סרט אקשן ורגע היא ספר מתח. נהדר!

    השב לתגובה
  3. עמוס
    עמוס פברואר 27 2017, 17:46
    מחכה לבלוג הבא

    סיפור מתח בהמשכים

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בתיירות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!