JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

חוצה ארה"ב על אופנוע (24)

בוושינגטון אצל הדודים

חוצה ארה"ב על אופנוע (24) צילום: דניאל ג'ינו
מרץ 02
19:30 2017

אחרי שעתיים של שינה התעוררתי בבהלה ב-1:00 בלילה במוטל המעופש על גבול הקרוליינות. אני חייב להתקדם, אני מוכרח ליצור לי טווח ביטחון גדול יותר מהסערה. אמנם מפלורידה הצלחתי לברוח, אבל הוריקן "הרמינה" עדיין בעקבותיי. קשרתי חזק את הציוד ללביאה, שלשלתי את מפתח החדר לתוך תיבת המפתחות בקבלה ויצאתי לדרך. עוד 700 ק”מ עד לביתם של הדודים בוושינגטון די-סי.

הכביש (95) ריק לחלוטין, אין עננים באמצע השום מקום הזה שאני רוכב בו, השמים מחפים עליי כשמיכת כוכבים נוצצת. כמה מצחיקים החיים לפעמים. הרגעים המיוחדים האלו הם דווקא הרגעים שאי אפשר לתכנן. בתוך הסערה יש כל כך הרבה יופי. רק צריך לעצור לרגע את המחשבה. להיפתח ולהבין. והנה עוד כוכב נופל, מושך אחריו שובל ארוך ולבן שנראה כאילו שורט חתיכה מהשחור של השמים.

אחרי כמה שעות שבהן דהרנו, הלביאה ואני, עטופים בשמיכת הכוכבים הזאת, עצרתי בוירג'יניה. את כל צפון קרוליינה רכבתי בחשכה. בוירג'יניה עצרתי באחת מתחנות הדלק בסמוך לעיירה שרוב תושביה אפרו-אמריקנים, ושתיתי כמה כוסות קפה כדי להתעורר. העיירות הללו הן שרידים לתקופת העבדות. וירג'יניה ידועה כמדינה שכלכלתה הייתה מושתתת על גידולי הטבק והכותנה, ואדונים לבנים בעלי אחוזות היו מחזיקים עבדים ככוח עבודה. אוכלוסיית העבדים המשוחררים נשארה במקום גם לאחר סיום פרק אפל וחשוך זה בהיסטוריה האנושית. כיום ניתן לראות מעין עיירות פיתוח עניות שרוב תושביהן אפרו-אמריקנים. הפער החברתי עדיין קיים והוא גדול.

החניתי את הלביאה במתחם החניה במרחק מה מחנות תחנת הדלק. שקט מסביב המופר לרגעים בקול צרצר המצרצר לו בישנוניות. אני לוגם את כוס הקפה השנייה שלי, ולפתע אני רואה דמות פוסעת לה מתוך קצה רחבת החניה החשוכה ומתקדמת לעברי. איני רואה את הפרצוף אך לפי צורת הגוף והתנועה אני משער שזה גבר בשנות ה-60 לחייו.

הוא נעמד במרחק של כשני מטרים ממני ובקול עמוק פונה אליי בשאלה: "רוכב בודד, לאן אתה בורח בשעה מוקדמת זו?”

"לוושינגטון", עניתי.

"אתה בטח בורח מההוריקן?"

"כן."

הוא נשם נשימה עמוקה ואמר: "פעם כשהייתי ילד הערצתי אותו, את "הוריקן" (המתאגרף), הוא לא היה סתם מתאגרף שחור עם סנוקרת חזקה, הוא היה סמל, הסמל שלי לחופש, שוויון ותקווה. הוא היה הגיבור שלי".

לגמתי שוב מכוס הקפה, מתפעל מהדמות הזאת שצצה לה מתוך החושך. הוא הוסיף: "אל תיתן להוריקן לתת לך סנוקרת, תבדוק לחץ אוויר בצמיגים".

"איך קוראים לך אדוני?" קראתי לעברו תוך כדי שהוא מתרחק.

"הוריקן ג'וניור", השיב, ונעלם חזרה אל החשכה.

מה בדיוק קרה כאן עכשיו?

סיימתי את כוס הקפה, בדקתי את לחץ האוויר והמשכתי…

ב-29 שעות ישנתי שעתיים ורכבתי 1,800 קילומטרים, מהם 1,100 קילומטרים כשהוריקן ישב לי על הכתף. ב-10:00 בבוקר הגעתי בשלום לביתם של הדודים שלי, הממוקם באחד מהפרברים האמידים של די-סי. זהו החלום האמריקני בהתגשמותו. בית רחב ידיים עם בריכה, גינה גדולה, הכול… הקדמתי והם עוד לא בבית. בינתיים החלטתי לנצל את הזמן ולהתפלל. בדיוק כשסיימתי הגיע הדוד שלי. כמה ששמחתי לראות אותו.

אמרתי לו שלום והוא הביט בי בהפתעה. נפגשנו לאחרונה לפני שש שנים. אז לא היה לי שיער ארוך ולא זקן פרא, לא אופנוע וגם לא שרשרת ועליה תליון מאבן בזלת שלביאת ים הקיאה באחד מהאיים בגלפגוס (אולי ארחיב על כך בהמשך). אני לא חושב שהוא ידע שאני מתפלל, ובוודאי נראיתי לו כמו איזה תלוש. בקיצור, נראיתי כמו איזה היפי, ולא כמו בורגני מגולח ולבוש היטב. אני חושב שדוד שלי היה צריך לעכל את החזות החדשה שלי. נרדמתי לכמה שעות ארוכות והתעוררתי ישר לקידוש. פגשתי את דודתי והדודים שאלו אותי על חוויותיי לאורך המסע.

בימים הראשונים לשהותי עסקתי בעיקר בקידום מנהלות בקשר להמשך שהותי בארצות הברית. ניסיתי לבדוק מה הכי כדאי לעשות עם הלביאה. נראה שאצטרך למכור אותה.

אני חושב שהדודים שלי לא הבינו את מצבי. כמה ימים אחרי שהגעתי להתארח בביתם, כשישבנו סביב שולחן ארוחת הצהריים, דודה שלי פתחה בשיחה: "דניאלי, אני לא מבינה אותך. אתה עוד מעט בן 30, אתה צריך להתחתן, להיות כבר מסודר בגיל הזה. מה זה ככה אתה מטייל לבד עם אופנוע, רוצה לחצות את האוקיינוס בהפלגה. אני לא מבינה איך ההורים שלך מסכימים לזה. ועוד לישון בבית מחסה של הומלסים, להיזרק בשולי הדרכים, להתארח אצל אנרכיסטים ואינדיאנים, אתה יודע מה סבתא וסבא שלך היו אומרים על זה? מה קרה לך? אתה צריך לחזור לישראל ולהתחיל את החיים שלך."

"דודה יקרה," השבתי, "תודה שאת דואגת לי. בישראל עזבתי חיים נוחים ומסודרים מאוד. את סוכנת נסיעות ותיקה, חשבתי שאולי תראי בחוויה הזאת משהו ראוי."

והדודה: "אני חושבת שאתה צריך לחזור לישראל, ודרך אגב ביום ראשון הבא אתה צריך לעזוב, מגיע עובד שלנו והוא יישן בחדר שלך."

שאלתי: "דודה, אולי יש אפשרות שאוכל לישון בחדר אחר ליומיים ואז אצא ביום שלישי לניו יורק?"

"לא," היא ענתה, "אין לנו מקום בשבילך. אתה יכול להשכיר חדר במלון עם תרצה. בראשון בבוקר המנקה מגיעה ואנחנו ניפרד כידידים."

"הבנתי אותך, דודה. תודה."

וואו, כל כך התביישתי. בחיים לא דמיינתי שאעמוד במצב כזה. הבית של הדודים שלי היה אמור להיות הכתובת הבטוחה ביותר בארצות הברית עבורי. איזה שיעור שהדרך מזמנת לי… ירדתי לחדרי. להוריי לא יכולתי לספר על מה שקרה, אמי עברה ניתוח בישראל ולא רציתי להוסיף להם דאגה.

בכל אופן, יש כמה דברים שאני מוכרח לקדם בארבעת הימים שנותרו לי לפני שאעזוב את הדודים. הדבר הראשון – השהות שלי בניו יורק. אנדרו הוא חניך שלי לשעבר מאחת התגליות שהדרכתי, הוא גר במנהטן ואני בקשר אתו מאז שיצאתי למסע. כששוחחתי אתו הוא הזמין אותי להתארח בביתו לכמה ימים לפני תחילת הכנס של תגלית. התקשרתי אליו והודעתי לו שאני צריך להקדים את הגעתי לניו יורק, והוא ענה מיד בלי להסס: "תגיע, יש לך פה מה שאתה צריך."

הדבר הבא – מה אני עושה עם הלביאה. אני אצטרך למכור אותה. נכנסתי למייל ולפתע הודעה מג'יימס, סוכן האניות הניו זילנדי שבעזרתו מצאתי אנייה שתיקח אותי לאירופה: "צר לי לבשר לך, אך הוויזה שלך לא תואמת את נוהלי ההגירה האמריקניים, ולכן לא תוכל להפליג על האנייה שיוצאת מפילדלפיה. מצטער."

נו באמת, אני לא מאמין… את כל הדרך לכאן עשיתי אך ורק בגלל האנייה הזאת, ברחתי מהרמינה רק בגלל האנייה הזאת, אישרתי את הגעתי לכנס של תגלית בגלל האנייה הזאת – ועכשיו לא רק שאני לא רצוי בבית של הדודים שלי, לא רק שאני צריך למכור את הלביאה, נוסף לכול אין לי דרך לחצות את האטלנטי.

את הרגע הזה אני לא אשכח לעולם. נשכבתי על המיטה בחדר שבבית הדודים, הפניתי מבט מלא עצב לתקרה ותהיתי למה? למה לעזאזל זה קורה לי! מה הקטע? ריבונו של עולם, את כל יבשת צפון אמריקה חציתי, עברתי לא מעט קשיים בדרך, למה, למה??

ואז משפט שאמר לי פעם מפקד שלי בקורס חבלה החל מהדהד לי בראש, אחרי שנים שנשכח: "חביבי, יהלומים נוצרים בלחץ. תן חיוך, אתה בסך הכול מתחזק".

על המחבר / המחברת

Avatar

דניאל ג'ינו

בעל תואר B.A לגיאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל. מורה דרך בישראל.

4 תגובות

  1. עמוס
    עמוס מרץ 03 2017, 11:14
    עם חברים טובים...מי צריך משפחה

    טוב שיש חברים אמיתיים …משפחה אלל'ק.
    יישר כוח

    השב לתגובה
  2. פנינה
    פנינה מרץ 03 2017, 14:27
    הסיפור על התנערות הגוגים מהמם

    הזכיר לי משהו כאוב

    השב לתגובה
  3. דיויד
    דיויד מרץ 06 2017, 13:40
    ג'ינו תברח

    לפני שטראמפ יאכל לך את הכבד. הוא לא אוהב זרים.

    השב לתגובה
  4. נהוראי
    נהוראי מרץ 19 2017, 20:08
    קשה

    מנטליות של חוץ לארץ.. מה זה להעיף בן משפחה ככה? מבאס

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בתיירות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!