JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

שוב לונדון

מה קורה בימים של גל חום

שוב לונדון מופע בכיכר טרפלגר צילום: אלון ילין
יולי 08
21:03 2017

כפי שהבטחתי לכם לפני שנה במאמרי על לונדון, אני שב ומדווח על גיחה נוספת לכרך הנהדר הזה. הפעם הטיול נערך לקראת סוף יוני, תחילת הקיץ בבריטניה. אז בואו ונראה מה היה לנו – יומיים של גל חום נוראי (לפחות במונחי לונדון) שבהם הטמפרטורה הגיעה ל-32 מעלות וארבעה ימים של אביב קריר בטמפרטורה של 22 מעלות לכל היותר ביום ו-16–17 מעלות בערבים, שבהם ה"קרירים" שבינינו זקוקים למשהו מעל החולצה. למזלנו לא ירדה ולו טיפה אחת של גשם, אם כי השמים היו מעוננים לפרקי זמן ארוכים.

בפעם הקודמת הבהרתי לכם שלא כדאי להגיע לשדה התעופה בלוטון בגלל המרחק שלו מהעיר והצורך להיטלטל בשאטל לרכבת עד תחנת סיינט פנקריאס וממנה באמצעי תחבורה נוסף עד למלון שבחרתם לשהות בו. מסתבר שגם הית'רו, שאליו הגענו הפעם, לא חף מבעיות. בעוונותיי אני מחזיק דרכון בריטי, והמעבר בביקורת הגבולות ארך 30 שניות. אך זוגתי הפטריוטית נאלצה להמתין בתור של הזרים קרוב לשעתיים, שבמהלכן הספקתי לאסוף את הכבודה, לעשן סיגריות אחדות ולשתות שני ספלי קפה. לדברי אחד מעובדי השדה, אם כי אינני בטוח באמינותו, לעתים המצב גרוע בהרבה. מעניין לשמוע מה הניסיון שלכם!

בגלל ההמתנה הארוכה בשדה החלטנו להתפנק במונית במקום רכבת האקספרס או התחתית בקו פיקדילי. הפינוק, מסתבר, לא היה פינוקי כל כך, משני טעמים. הראשון שהתקרבנו מאוד לשעת העומס והנסיעה ארכה יותר משעה. השני נבע ממזג האוויר שהזכרתי קודם – חום לוהט שרר בחוץ. אבל לא רק בחוץ, כי מרבית המוניות בלונדון אינן ממוזגות, והרוח שנשבה מבעד לחלונות הפתוחים הקלה רק במעט את הסיוט. באופן כללי ימים חמים בלונדון הם בעייתיים. הרוב הגדול של האוטובוסים אינו ממוזג והחלונות נפתחים כדי חרך צר. המצב בטיוב (הרכבת התחתית) עוד גרוע מזה. כשיורדים לתחנות העמוקות, במרבית הקווים, נתקלים בגל חום; כשמגיעה הרכבת זוכים למשב רוח מבורך ואז נכנסים לסאונה יבשה בתוך הקרונות הלא ממוזגים. בקווים אחדים – Circle, District ו-Metropolitan – החפורים קרוב יותר לפני הקרקע פתרו את בעיית האוורור בתעלות והוכנסו לשימוש קרונות חדישים וממוזגים. עוד אציין לפניכם שחלק מהמסעדות ואפילו בתי הכלבו אינם ממוזגים, ואפילו אם כן – לא לרמות שאנחנו רגילים להם בארץ ובארצות הברית.

הפעם בחרתי במלון השוכן באזור קובנט גרדן. המלון נושא את השם "וולדורף הילטון". אז וולדורף הוא בטח לא והילטון די בקושי. אמנם חזית המלון מפוארת, הלובי, המסעדות והברים נוצצים ומהודרים והחדרים מרווחים מהרגיל, אך המלון סובל מבעיית ניהול ותחזוקה. רק לדוגמה, המיזוג בחדר שלנו לא פעל כהלכה והפתרון של המלון היה להגביר את עוצמת המאוורר. ביום הראשון לשהותנו שכחו משום מה לסדר את החדר. הצוות האדיב מאוד של המלון, בעזרתו של סגן מנהל פעיל ואדיב עוד יותר, דאגו להעביר אותנו לחדר גדול יותר ומקורר היטב. גם חדר זה לא היה חף מבעיות משניות. מקלחת הראש הייתה כמעט סתומה באבנית ואילו מקלחת היד נהנתה מזרם מים אדיר. רצפת האמבטיה הייתה חלקה למדי ומשענת היד הייתה ממוקמת באמצעיתה, לכן לא עזרה בעת היציאה מהאמבטיה. אלה אמנם תקלות קטנות, אך מן הראוי שבמלון המתהדר בשם מפוצץ כזה, וגובה מחיר בהתאם, ישימו לב לפרטים מעין אלו. לעומת זאת נהגנו בחוכמה רבה כשהזמנו חדר "אקזקיוטיב". אמנם המחיר גבוה יותר, אך מאפשר גישה משבע בבוקר עד עשר בערב לטרקלין המיוחסים, שמגיש ארוחת בוקר לא רעה בכלל, תקרובת, קפה ושתייה קלה במשך כל היום וכעין ארוחת ערב הכוללת משקאות אלכוהוליים למיניהם בשעות הערב. נחמד, נעים, פרקטי ותמורה ראויה לאגרה.

לא אטריח אתכם הפעם במסעדות. אציין רק את מסעדת "בלתאזר", שלא שינתה דבר בתפריט שלה, המעניין למדי, ושאחד מיתרונותיה הגדולים הוא שהיא פתוחה כמעט עד חצות. מסעדה איטלקית נחמדה בשם Cicchetti שוכנת ברחוב וולינגטון לא רחוק מגשר ווטרלו. שווה ביקור אם אתם נמצאים בסביבה. תתעלמו מהמסעדות השכנות "בלה איטליה" ו"סטרדה", שבקושי מתאימות לתיירים. אחד התענוגות הגדולים, בייחוד בימים החמים, הוא אכילת גלידה טעימה ומסוגננת באחד מסניפי "אמורינו" המפוזרים בעיר וניכרים בתור הארוך המשתרך לפתחם.

אני חייב התייחסות קצרה לאירועי הטרור האחרונים בבריטניה בכלל ובלונדון בפרט. העיר מלאה המוני תיירים, ילידים מערים אחרות ובליינים מקומיים. לא ניכרת חרדה והעיניים אינן מתרוצצות בחוריהן בחיפוש אחר מפגעים פוטנציאליים. אולי נראית נוכחות משטרתית מוגברת מעט, אך הרוב בדמות שוטרי מקוף שחלקם הגדול אינו נושא נשק. נכון שבכניסה לתיאטראות ולחלק מאולמות הבידור נעשית בדיקה ידנית של התיקים, אך זו נראית שטחית למדי. גם באירועי רחוב ענקיים קשה להבחין בנוכחות של אנשי ביטחון מיומנים וגם בדקתי גגות של בניינים ולא חשפתי שם פעילות. הרכבת התחתית, על כל מאות כניסותיה ויציאותיה, חשופה לחלוטין. אישית התרשמתי שיש פחות נוכחות של נשים מוסלמיות בלבוש מסורתי. אולי יש כאן הורדת פרופיל כלשהי, או שפשוט לא הסתובבתי באזורים המתאימים.

בניגוד לפעמים קודמות, הפעם הסתובבנו ברובע צ'לסי הסימפטי להפליא, ובעצת ידידנו יונתן קורפל ביקרנו בגלריית סאצ'י (Saatchi) המקסימה. אפרופו קורפל, לא החמצנו הזדמנות לבלות שני ערבים במועדון הג'אז "רוני סקוט" באזור הסוהו לאחר שהזמנו כרטיסים דרך האינטרנט, ונהנינו מכל רגע. בצ'לסי יש מגוון חנויות, בתי קפה ומסעדות ובתים בני מאות שנים. התרשמנו מפניני נדל"ן ולהפתעתנו התברר שניתן למצוא דירות שמחירן פחות ממיליון לירות אנגליות, אם כי יש כאלה שעלותן מתקרבת לשלושים מיליון ש"ח ואף יותר.

בקיץ יש אפשרויות בילוי שלא קיימות בעונות אחרות. אפשר לטייל בגנים היפהפיים והנרחבים של לונדון, שחלקם משתרעים על פני שטחים עצומים. בפארק ריג'נט מתקיים כל שנה בין אמצע מאי לאמצע ספטמבר תיאטרון פתוח (open-air theatre) המעלה ממיטב ההצגות ומחזות הזמר בעולם. צריך להזמין כרטיסים מראש באתר. ההצגות מועלות באמפיתיאטרון המוקף דשאים ודוכני אוכל והבילוי כולו הופך לתשלובת של פיקניק המוני עם אירוע תרבות. בכל שנה בסוף יוני יש אירוע רחוב המוני בכיכר טרפלגר האורך סוף שבוע שלם ובו מוצגים קטעים מכל מחזות הזמר המועלים בלונדון עם קינוח של מופעי מקהלה ואופרה. הכניסה אמנם חינם אולם הרחבה סגורה לחלוטין, ותורים (מסודרים ושקטים) משתרעים לאורך מאות מטרים משתי הכניסות.

לגבי קניות, אזכיר כאן את הקניון החדש יחסית "ווסטפילד" (Westfield) שנפתח ב-2008 בחלק המערבי של העיר. זהו מרכז שגודלו כ-150,000 מ"ר ומכיל מאות חנויות בכל הרמות ועשרות רבות של מסעדות. בניגוד לרוב המדריכים המציעים להגיע לתחנת Wood Lane של הקו הצהוב, לתיירים הישראלים אני ממליץ דווקא על תחנת Shepherd's Bush של הקו האדום. התחנה הזאת גובלת בשדרת המסעדות של מרכז הקניות ולכן מאפשרת התרעננות עם כוס קפה בהתחלה וארוחה קלה בסוף מסע הקניות.

לא אצא ידי חובתי אם לא אדווח על סיור אחד לפחות. ובכן, מכיוון גשר ווטרלו אפשר לטייל מזרחה לאורך רחוב Strand והמשכו רחוב  Fleet עם בתי המשפט הישנים וחצרות עורכי הדין שמשני צדיו. הכול מקרין הדרת כבוד ותחושה שעל הצדק גם להיראות. בסוף הרחוב מגיעים לכנסיית סנט פול, שקיימת בגלגולים שונים כבר 1,400 שנים. תעריף הכניסה לאתר אינו זול, אך הוא כולל הדרכה אודיו-קולית וכן ירידה לקריפטות ועלייה לגלריות. בקצת מאמץ תטפסו במעלה 528 מדרגות לגלריה המוזהבת המתנשאת לגובה של 85 מטר. בדרך תחלפו על פני גלריית הלחישות הפנימית ועל פני גלריית האבן החיצונית. במרפסת העליונה תזכו לנופים מרהיבים של לונדון. הירידה למפלס הרחוב תלולה למדי אך קלה הרבה יותר.

צילום של בית המשפט

בית המשפט ברחוב פליט

בכוונה לא כתבתי על מוזיאונים מכל הסוגים, שלונדון מצטיינת בהם. לבקשתה של זוגתי פנינו למוזיאון "ויקטוריה ואלברט", שממוקם בשדרת המוזיאונים. זהו כידוע מוזיאון העיצוב הגדול בעולם ומכיל מעל חמישה מיליון פריטים. מובן שסיור יסודי בו אורך ימים רבים ולא זו הייתה כוונתנו. בעת שהותנו הוצגה בו תערוכה המוקדשת למעצב הנודע בלנסיאגה. הכניסה למיצג זה הִנה בתשלום, בניגוד לכניסה הכללית למוזיאון זה ולמרבית המוזיאונים באנגליה, שהיא בחינם. התערוכה, שתתקיים עד פברואר 2018, נראית מפוארת, וכצפוי מרבית המבקרים בה היו נשים ונערות. אני פניתי לעיסוקים אחרים, אך יש שיעדיפו לבקר בתערוכה המוקדשת ללהקת פינק פלויד (עד 10 באוקטובר 2017).

אני מרגיש חובה לספר לכם גם על המחזמר "ספר המורמונים", שהחמצנו בעת ביקורנו הקודם בעיר וגם בניו יורק. העלילה נסובה על בוגרי מכללה מורמונית למיסיונרים הנשלחים לאוגנדה כדי לגרום לתושבי כפר להמיר את דתם. הגיבור הראשי, שהוא שמנמן ומפסידן, לא קרא מעודו את התנ"ך המורמוני. בעוד שהמורמונים מדברים על גן עדן, המקומיים עסוקים בגיהנום עלי אדמות: בצורת, רעב, מלחמות, איידס, מילת נשים וכיוצא באלו. הם שרים על צרותיהם בקצב הקאליפסו בעודם מניפים את אצבעותיהם האמצעיות לשמים. המיסיונרים מצטרפים להמנון החוזר "Hasa Diga Eebowai" ורק באמצע השיר מתברר להם שהפירוש הוא "אלוהים, לך תזדיין", וברוח זו זה ממשיך. המחזמר הוא בעצם סאטירה עוקצנית על המיסיונריות בפרט ועל הדת בכלל וגם פרודיה על מחזות זמר. אף שאין שמץ של עירום, המחזמר נועז מאוד בתוכנו, במלל שלו ובאופן הגשתו וכולל מוטיבים רבים מסרטי המדע הבדיוני, שמטרתם לחפות על חוסר הידע של הגיבור בספר המורמונים. ההפקה כולה מרהיבה הן בנרטיב שלה, הן בשירה, הן בריקוד והן בתפאורה. לאלה שעדיין רוצים להאמין – דעו שתמצית הדת לפי המחזמר היא "ואהבת לרעך כמוך". אל תחמיצו!

אז להתראות בשנה הבאה.

על המחבר / המחברת

אלון ילין

אלון ילין

עורך מדור: רפואה. פרופ', לשעבר מנהל המחלקה לניתוחי בית החזה ב-שיבא, פרופ' אורח באוניברסיטאות קורנל והרווארד ופרופ' חבר באוניברסיטת ת"א. פרסם כ-130 מאמרים בעולם. כיום בין היתר בבי"ח ברזילי שם פתח שירות חדש לניתוחי בית החזה, מקדיש ממרצו בסיוע לאוכלוסייה בפריפריה.

5 תגובות

  1. אדם גביש
    אדם גביש יולי 09 2017, 17:23
    כבר נאמר

    שבלונדון היאוש נהיה יותר נוח

    השב לתגובה
  2. אבנר מזרחי
    אבנר מזרחי יולי 13 2017, 14:58
    מעצמת תרבות, בילויים, ואתרי תיירות

    ועוד לא אמרת כלום על נסיעות קצרות יחסית ברכבת לכל מיני ערים כמו אוקספורד, קמבריג' ועוד שבתוך יום אתה נוסע מטייל וחוזר למלון הנוח בלונדון.

    השב לתגובה
  3. אביגיל מנדל
    אביגיל מנדל אוגוסט 26 2017, 11:18
    כל נסיעה ללונדון יש שם יותר מה לעשות

    בכל התחומים ולכל סוגי הבילוי. היא בדרך למקום הראשון בעותם בסך הכל.

    השב לתגובה
  4. נאור מורן
    נאור מורן אוקטובר 30 2017, 12:03
    ועוד מעט עם הברקזיט המחיאים ירדו

    ועוד יותר הכל ישתלם

    השב לתגובה
  5. רומן צ.
    רומן צ. נובמבר 08 2017, 13:20
    ואם באים לא בעונה הכל יותר רגוע

    ואפשר להשיג מרומות והמחירים זולים
    רק לא בסוף השנה בקריסמס כשהכל מת

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בתיירות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!