JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

נמלה ניו יורקית

סתיו בניו יורק (1)

נמלה ניו יורקית דניאל ג'ינו בסנטרל פארק
דצמבר 04
19:30 2018

נדמה כאילו כל הדרכים מובילות לכאן, לניו יורק. הפעם האחרונה שהייתי בה הייתה לפני שש שנים. בדיוק השתחררתי, הייתה לי חברה אמריקנית, נראה לי נכון לטוס חצי עולם בשבילה. סוף השבוע שביליתי בעיר אז היה בגדר טעימה קטנה. עכשיו יש לי פה חודש.

מחלון האוטובוס כבר יכולתי להבחין בקו הנוף הייחודי של העיר. גורדי שחקים גבוהים וגשרים עצומים הבנויים מעל למים ומחברים את חלקי העיר השונים. האוטובוס הגיע לתחנה הסופית וראיתי את אנדרו עומד ומחכה. ברגע שירדתי מהאוטובוס היכתה בי המולת העיר. איזו אנרגיה שיש במקום הזה. הר געש אנושי שמתפרץ, נקודה גיאוגרפית לוהטת שמושכת אליה שלל רב של אנשים מכל העולם. ניו יורק היא שינוי דרסטי אחרי הערים והעיירות הפריפריאליות והשממות שדרכן חלפתי במסע חוצה יבשת שלי. ניו יורק היא ג'ונגל של אנשים בנוי בטון, היא קוסמופוליטית. זה העולם בזעיר אנפין.

ואנדרו… כמו שאמר אמיתַי, חבר טוב וקולגה שלי: “היית צריך לעבור 1,000 חניכי תגלית בשביל למצוא אחד גבר". ברור שיש עוד כמה, אבל אנדרו הוא מיוחד. אנדרו ואני התחלנו ללכת לכיוון הדירה שלו, ותוך כדי ההליכה המשכתי לעכל את ההלם שתקף אותי. בדרך חצינו את ברודווי ואת הטיימס סקוור והגענו עד לסנטרל פארק. הדירה של אנדרו ממוקמת בלקסינגטון על 54, באחד המגדלים שגורמים לך להרגיש כמו נמלה שמחפשת את הקן שלה, או ליתר דיוק – איפה הלביאה שלי קיבינימט, כמה שאני מתגעגע אל האופנוע הזה שחצה איתי את ארצות הברית.

אנדרו היה חניך שלי באחת התגליות של ה-UJA (United Jewish Appeal). כל המשתתפים בקבוצות האלו גרים בניו יורק, כולם אחרי קולג' והם בתחילת הקריירה המקצועית שלהם בתחומים משפיעים. משתתפי התכנית הם למעשה חוד החנית של הקהילות היהודיות והם מאותרים להיות דור המנהיגים הבא של יהדות ארצות הברית. במהלך התגלית וגם אחריה הם נחשפים לתכנים מעט שונים מהרגיל. מכוונים איתם גבוה, כך לפחות אני השתדלתי לעשות. יש כאן מספר לא קטן של אנשים שהייתה לי זכות להדריך, ובמהלך השהות שלי אשתתף בכנס של הארגון ואפגוש כמה מהם.

מעבר לכך התכנית הייתה להגיע ואז לתכנן את הצעדים הבאים. אנדרו הציע לי להישאר בדירה שלו לפרק זמן ארוך ככל שארצה. אני מנגד נזכרתי בפתגם ערבי ישן: “אם יש לך חבר סוכריה אל תלקק אותו עד הסוף”. הודיתי לו והוספתי שאני מעריך את ההצעה הנדיבה אך אשאר בדירה שלו רק כשבוע ימים, פרק זמן שיספיק לי כדי למצוא מקום לסאבלט לשלושה שבועות. ואז אתחיל לארגן את חציית האטלנטי וההגעה לאירופה. מלבד האונייה שמפליגה לספרד, סידור שמצא עבורי ג'יימס הסוכן הניו זילנדי, יש לי עוד כמה דברים לסגור.

לא תיארתי לי שטיפוס תמים של כמה שעות ללוע הר הגעש סיירה נגרה באי איזבלה שבגלפגוס לפני כארבע חודשים יפגיש אותי עם דולצ'ה הספרדייה. פגשתי אותה כשביקשתי ממנה לצלם אותי בסמוך ללוע הר הגעש השני בגודלו בעולם. שם, בסוף עולם, באי בודד באמצע האוקיינוס השקט, פגשתי אותה, ומאותו הרגע טיילנו יחד במשך כשבוע. כבר אז שיתפתי אותה ברעיון שלי להגיע לספרד ללמוד פלמנקו, והיא אמרה לי שאצור איתה קשר לפני שאגיע והיא תנסה לעזור לי למצוא מקום מתאים. וכך עשיתי עכשיו.

דולצ'ה חיברה אותי עם חבר ילדות שלה שגר בעיירה טאריפה – הנקודה הדרומית ביותר באירופה. שמו איניאקי, הוא מורה ליוגה והוא נוסע לטייל לתקופה של ארבעה חודשים בדיוק בתאריכים שבהם אני מתכוון להגיע. הדירה שלו נמצאת בסמוך לבית התרבות העירוני, ושם יש מחלקה ללימודי פלמנקו. טאריפה ממוקמת כ-30 דקות נסיעה מהנמל של אלחסירס, הנמל שבו אני יורד. מושלם.

דבר נוסף – בגלפגוס תוך כדי שוטטות ברחובות פורטה איורה באי סנטה קרוז נתקלתי בחנות לגיטרות. שם פגשתי את וולינגטון, בעל החנות, אינדיאני אקוודורי שבונה גיטרות למחייתו. ברגע שראיתי את כפות ידיו החרושות ואת חיוכו הענק הבנתי שהוא יהיה המורה שלי לבניית גיטרות. אלא שהוא לא מדבר אנגלית ואני לא כל כך ידעתי לתקשר בספרדית, מה שיצר חוויה מרתקת של לימוד וחיבור.

לאורך שבוע שלם הייתי תופס טרמפ כל בוקר לג'ונגלים של האי, שם נמצא בית המלאכה שלו. שבוע של תהליך, שבוע שהיה שיעור על סבלנות, שבוע שבו הייתי מתעורר בחיוך בכל בוקר ושבסופו יצאתי עם חברה חדשה למסע: הטרטוגה (הצבה), זו הגיטרה החדשה שבנינו יחד מעץ "נוגל" מקומי, שגדל באזורים הצחיחים והגבוהים של האי. ומעבר לגיטרה – יצאתי עם מורה לחיים. וולינגטון. את הטרטוגה השארתי בקליפורניה אצל גיא ואשירה לפני שיצאתי למסע, היה לי קשה לזווד אותה לבהמה, האופנוע הראשון שלי. ותאמינו לי שניסיתי. אבל גיא שלח לי אותה הנה לניו יורק, לכתובת של אנדרו, והנה היא שוב פה איתי.

בשבוע הראשון בעיר ניהלתי שגרה מסוימת: בכל בוקר הלכתי מהדירה של אנדרו עד לסנטראל פארק, בכל פעם בציר הליכה שונה. הייתי נכנס לפארק ובסמוך לאחד משביליו מוצא לי גזע עץ, מתיישב, שותה קפה, קורא, ומתבונן בתנועת האנשים. עד כה הבנתי שהדבר המרתק ביותר בלטייל – מעבר לנופים ולתופעות טבע עוצרות נשימה ומעבר לרגעים שמוצאים אותך לבדך ואז מזמנים לך רגעי תובנה והתעוררות – הוא הפן האנושי, האנשים שהדרך רצופה בהם ומפגישה אותך עימם. באנשים עצמם נמצאים הסיפורים, ההסברים והחוויות, הגיאוגרפיה הפיזית משתקפת בעיניים של אלה הנקרים בדרכך, וכל שנותר לך לעשות זה רק להקשיב. וניו יורק היא לונה פארק של אנשים, ובתוך הלונה פארק נמצא הסנטרל פארק, שהוא מקום מפלט מהעיר הגועשת. לכאן הם מגיעים פשוט כדי להירגע, למצוא קצת ירוק שטוף שמש.

באחד הבקרים שקעתי כהרגלי בקריאת ספר ישוב על הדשא ושעון על עץ, כשפתאום נפל לו עלה בדיוק לתוך הספר הפתוח. הבטתי למעלה ומשב רוח גרם לעוד עלים רבים לנשור עליי ועל הקרקע מסביב. השלכת התחילה. הסתיו כאן. יש משהו בסתיו שמעודד אותך לשאול. לשאול אם עשית מספיק, אם אגרת די מעשים ורגעים טובים.

סתיו זה זמן לחשבון נפש, עוד רגע כיפור. ואני, כנמלה ניו יורקית, שואל: האם אני מוכן לחורף הקרב?

אני מקווה מאוד שכן.

על המחבר / המחברת

Avatar

דניאל ג'ינו

בעל תואר B.A לגיאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל. מורה דרך בישראל.

4 תגובות

  1. יהל פישר
    יהל פישר דצמבר 04 2018, 19:52
    עזוב נמלים

    אין עיר בעולם עם עושר אפשרויות בילוי כמו ניו יורק

    השב לתגובה
  2. פ.
    פ. דצמבר 05 2018, 19:14
    החיוך אל עופות המים מסביר הכל

    כל הכבוד

    השב לתגובה
  3. אהרוני
    אהרוני דצמבר 07 2018, 13:02
    אבל אין כאן שום דבר ספציפי

    ספר לנו חוויות והמלצות

    השב לתגובה
  4. ממש רוצה לנסוע לשם
    ממש רוצה לנסוע לשם דצמבר 09 2018, 15:47
    להרבה זמן ואולי בכלל

    מקום שאני תמיד חולם עליו.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בתיירות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!