JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

לחוות את העולם בגובה פני השטח

טרנס אטלנטי (2)

לחוות את העולם בגובה פני השטח דניאל גינו
אפריל 04
19:30 2019

לחצות את האטלנטי על אונייה? למה? מה הבעיה במטוס? למה להפליג תשעה ימים על אוניית מסע, חלודה במקצת, עמוסה במיכליות באורך 300 מטר, עם קפטן וצ'יף פולנים, צוות של 22 פיליפינים ועם יוהן, הפנסיונר הגרמני? למה לא לטוס?

בעיניי צורת הלימוד הטובה ביותר, כדי להבין איך הכדור הזה מחובר ומתפקד, היא לחוות ולהרגיש אותו בגובה פני השטח. להרכיב את פאזל היבשות והאוקיינוסים, לפרק אותם לחתיכות ומפגשים ולחבר אותם חזרה. טיסה משולה לישיבה בתוך קופסת שימורים ממוזגת. אתה נכנס אליה, נרדם, אולי רואה סרט, ואז – הופ אתה במקום אחר, בעולם אחר. המטוס מקצר טווחים ומבטל מכשולים גיאוגרפיים, וכך מרחיק אותך מהארץ ומונע ממך לחוש את הקישוריות והמורכבות המרחבית. מה שמצוי בין נקודת המוצא ליעד זו הדרך, ועליה אני מבקש לשים את הדגש.

יש משהו בדרך כשחווים אותה באופן הזה, במלואה ובפירוט. נחשפים לאלמנטים, לסביבה, לאנשים, כמעט ללא חוצצים. הדרך מאפשרת לך התבוננות מיטבית במערכת השכבות הגיאוגרפיות. לחוש ללא תיווך את הפריסה האנושית, התרבותית והכלכלית בעולם, ולעמוד על טיב מערכות היחסים בסדר העולמי שבין הפריפריה למרכז. זו החוויה הגיאוגרפית האולטימטיבית.

זהו האתגר וזו המטרה שלי: להקיף את העולם ולחזור לאותה הנקודה בלי לעלות על מטוס. ואם הדרך תזמן יעדים שמילא סימנתי כאבני דרך, זכיתי. אנדלוסיה, מרוקו, פריז, נורווגיה, דנמרק, פולין, גיאורגיה, בלאגובשצ'נסק, בוטאן, מדבר גובי, פלאו, קמצ'טקה – אלה חלק מהיעדים ברשימה שלי. לטובת המשימה הזאת הקצבתי עד שנה וחצי ותקציב של 150,000 שקלים. הדבר היחיד שידעתי מראש זה שאת אמריקה אני עושה על אופנוע, הכי כבד שאוכל למצוא.

התחלתי בקליפורניה, בבית של גיא באורנג' קאונטי, ואסיים בסאן קלמנטה בבית של גיא באורנג' קאונטי. החוק היחיד הוא שאני חייב תמיד להיות בגובה השטח. אפילו אם פעם אחת עליתי על מטוס – לא באמת הקפתי; אם יש חלק שדילגתי עליו – זה חסר, לא שלם, התמונה לא מלאה, זו לא הקפה אלא עוד טיול. ואז כבר עדיף לחזור הביתה.

הכול, ממש כל הדרך, בגובה השטח. אוניות, סירות, מעבורות, רכבות, אוטובוסים, מוניות, אופנועים, טרמפים וגם רחפות תופס. המטוס הבא זה לבית. לא משנה כמה הדרך תהיה ארוכה וקשה, המטוס הבא זה לבית. חוץ מרצון עז ושברי רעיונות, אין לי מושג איך אפצח את האתגר הזה, לא פגשתי מישהו שעשה זאת. אני מקווה שהדרך תתגלה לי תוך כדי.

אז כך יצא, לא כמתוכנן אלא משום שזו הייתה הדרך היחידה בגלל אילוצים של לוחות זמנים, שאת האטלנטי אני חוצה על סיפון האונייה "אליסיה". וכמה שאני אוהב את מפלצת הפלדה הזאת.

ביום האחרון להפלגה ישבתי בחדר, הסתכלתי מהחלון וראיתי קבוצת שחפים חגה לה. מתקרבים ליבשה. עליתי לקומת הגשר. כל הקצינים כולל הקפטן התמקמו להם בעמדות ואחזו משקפות. תנועת כלי השיט מסביב הייתה ערה, יכולתי לספור כעשרה כלי שיט. כל האוניות מתנקזות הנה. מיצרי ג'יברלטר הם אחד מנתיבי השיט העמוסים בעולם. הטעם של האוויר שונה, הוא מתוק יותר.

האונייה שטה לה, ולאט לאט האופק מתחיל להתגלות. בהתחלה זה כמו תעתוע, לא בטוח אם מה שעיניך רואות הוא אמיתי או אולי זו פאטה מורגנה הנוצרת מהאובך. בים נוכחתי בלא מעט תעתועים. נדמה שהעיניים, במבט ממושך הממוקד בנקודה מסוימת, מסוגלות לראות יבשה בלב ים ולשקף לך דמיונות. כמה פעמים חשבתי שראיתי את ראש הכרמל באמצע האטלנטי. אבל הפעם זה לא תעתוע, האופק מתבהר ומתקרב אליי באיטיות, ואני מעיף מבט במפה הימית ומאשר שזו ספרד, עדיין במרחק של 15 מייל מאיתנו.

האונייה ממשיכה להתקדם והכתמים הנמוכים והמטושטשים מתחילים לקבל צורה ברורה יותר – הרים ירוקים שבמורדותיהם מבצבצים להם גגות אדומים וטורבינות רוח ספורות. אני מביט דרומה ורואה מגדלור גבוה. שוב מציץ במפה הימית. זו טאנג'יר. אפריקה. ההתרגשות בגופי גדולה כל כך עד שכמעט לא שמתי לב ללהקת לווייתני האורקה שמלווה אותנו.

אני נמצא עכשיו בחיבור של כמה אזורים גיאוגרפיים – אירופה, אפריקה, ומנגד האוקיינוס האטלנטי והים תיכון. מלבד להקת האורקות, הים מסביב מבעבע חיים. להקות של דולפינים, כלבי ים ודגים. סירות דיג רבות שטות להן במרחק מה מהחוף ומאחוריהן שובל ארוך ומעונן של ציפורים המחכות לקבל את חלקן בשלל.

האונייה ממשיכה להפליג אל מרכז המיצרים. רוחבם כ-8 מייל. דמיינו שאתם עומדים בחיפה ורואים את עכו. זה פחות או יותר המרחק בין אירופה לאפריקה. מצפון אני רואה עיירה שלחופה מעגן ושובר גלים ארוך וצר שחודר בזווית ישרה אל תוך המים, ובקצהו מגדלור נוסף. מביט שוב במפה, לוקח אזימוט עם המצפן. זו טאריפה. לשם אני מגיע, זו הנקודה הדרומית ביותר באירופה. אני תופס את המשקפת ויוצא למרפסת הגשר כדי לבחון את ביתי החדש.

יש לי כתובת – העציץ שמתחתיו אמור לחכות לי מפתח לדירה של איניאקי. יש לי גם קוד לרשת האלחוטית של מלון סמוך. מלבדם אין לי שמץ של מושג על טאריפה. לא כלום. דקות ארוכות הסתכלתי עליה, ניסיתי לדלות כמה שיותר פרטים. אחרי כמה דקות היא נעלמה ומולי התנוסס לו ההר המפורסם של ג'יברלטר. גוש סלע גדול שלמרגלותיו מפרץ והעיר אלחסירס. הגוררות ניגשו אל האונייה והחלו להדוף אותנו אל הרציף.

ימים שכולם אטלנטי מגיעים לסופם. זה האוקיינוס הראשון שלי, ואני יודע שלא האחרון.

ספרד, אנדלוסיה, הגעתי.

על המחבר / המחברת

Avatar

דניאל ג'ינו

בעל תואר B.A לגיאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל. מורה דרך בישראל.

6 תגובות

  1. ד.
    ד. אפריל 04 2019, 20:53
    בקיצור עושה חיים

    עם הרבה סבלנות

    השב לתגובה
  2. גיורא קומר
    גיורא קומר אפריל 05 2019, 14:52
    רעיון יפה כיצד לטייל בזול

    אחשוב על זה

    השב לתגובה
  3. כרמלה דגן
    כרמלה דגן אפריל 07 2019, 10:26
    התמונה מדברת בעד עצמה

    רואים על פניך שאתה מרוצה

    השב לתגובה
  4. חגי טירן
    חגי טירן אפריל 08 2019, 14:40
    מדליק

    פשוט מדליק
    לי לא היה אומץ, כי אני לא יודע עם מי אני צריך כעת לבלות קרוב במשך מספר רב של ימים כשאין לי אלטרנטיבות

    השב לתגובה
  5. מ.
    מ. אפריל 09 2019, 11:00
    רעיון טוב

    לאנשים עם אופי הרפתקני

    השב לתגובה
  6. עמוס
    עמוס אפריל 11 2019, 13:36
    אופק מלא תקווה

    אם יש לך אופק יש לך תקווה… יישק כוח

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בתיירות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!