JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

מרקש והרי האטלס

מרוקו – יומן מסע (2)

מרקש והרי האטלס דניאל ג'ינו בככר אל פונה מרקש
יוני 14
19:30 2019

בפרק הקודם בסדרה סיפרתי לכם שהגעתי בליל שבת לבית הכנסת במלאח, בעיר מרקש. קייטי, האישה שפתחה לי את הדלת והכניסה אותי פנימה, מתגוררת בבית הכנסת עם בתה בת ה-7.

קייטי הראתה לי את החדר שלי, נתנה לי מצעים ושמיכה והזמינה אותי אליה לערוך קידוש ולאכול את הסעודה. בבוקר למחרת ירדתי לאולם התפילה לשחרית, שם כבר פגשתי את איזק ואת פנחס כהן. פרשת שמות, אולם התפילה ספוג מסורת רבת שנים. אני מרגיש שדורות של יהודים התפללו בו.

בניין בית הכנסת של המגורשים במרקש הוא מבנה מרובע בעל שתי קומות שבמרכזן חצר פתוחה ובה בור מים. הקירות מרוצפים בקרמיקה כחולה וציטוטים מהתנ"ך באותיות זהב מעטרים את הקירות. בתוך כל החוויה החדשה והלא מוכרת של מרוקו פתאום הרגשתי בבית.

אחרי התפילה הזמין אותי משה אסייג לארוחה בבית שלו, איזק הצטרף גם. אדון אסייג הוא סוחר בדים ותבלינים, יש לו חנות גם בכניסה למלאח. ארוחת הצהריים הייתה כמיטב המטבח המרוקאי. שאלתי את איזק איך אני יכול להגיע לקבר של רבי דניאל השומר, ואיזק הציע שלמחרת בבוקר אלך לאחיו סוחר הזכוכית, והוא ידאג לי להסעה.

חזרתי לבית הכנסת ויצאתי להליכה, לא היית לי כוונה להגיע לאן שהוא, העיקר שאמצא את הדרך חזרה. שוטטתי לאיטי בין הסמטאות המרוצפות שהולכות ומתרחבות לכבישים, ואלו הובילו אותי לבסוף לכיכר אל פונה. נפעמתי ממה שראו עיניי. המקום נראה כמו באגדות על נסיכה ממקום רחוק. הריחות, הצבעים, ההמולה אפפו אותי. נטמעתי בתוך ההמון. פתאום נזרק עליי נחש קוברה, ואז נחש צפע, ואחר כך קוף. תזמורות, רקדנים, המון אנשים. חבורות מרוקאים מתקהלות ליד מספרי סיפורים ומגידי עתידות. פה במרקש פתאום הבנתי עד כמה אני אוהב את הרגעים התוססים האלו. מרקש היא צומת גיאוגרפי חשוב ביותר – עד אליה אפשר להרגיש את ההשפעה האירופית, דרומה מכאן זה כבר הסהרה ודרומית יותר – אפריקה השחורה. מרקש היא השער לאפריקה.

למחרת אחרי שחרית אני מגיע לדוד אוחיון, הוא ואח שלו איזק מתחזקים את כל המבנים, בתי הקברות, קברי הצדיקים באזור מרקש, וכל זאת בלי עזרה ותמיכה מאף גוף או ארגון. את המעט שיש להם הם תורמים ומממנים בעצמם תיקונים ושיפוצים של מה שנשאר ממוסדות הקהילה. יהודים ענקים.

אני עולה למונית, רק אני והנהג, מתחילים לנסוע, אנחנו כמעט לא מדברים. יוצאים ממרקש והנוף של האטלס נפרש לפנינו. העיר הסואנת, הצבעונית והמאובקת נשארת מאחור, רשת של כבישים סלולים למחצה שחולפים ליד ערוצי נחלים, הדרך עולה ומטפסת לאט לאט בין מדרונות ורכסים שצבעם חום אדמדם בהיר. החקלאות מסורתית – חיטה, זיתים, תמרים. כלי התחבורה הנפוץ ביותר הוא חמור.

מדי פעם חולפים ליד כפר שבתיו עשויים לבני בוץ, המעניקות לבתים את הגוון של הקרקע. הכביש הסלול למחצה הפך לדרך עפר, אני יושב מקדימה וגומע כל פיסה של נוף. אנחנו מגיעים לכפר נוסף, עוצרים אצל קברי הצדיקים רבי שלום חזאן ורבי חביב מזרחי. אישה יהודייה מכינה את ההילולה שתתקיים פה עוד יומיים. אני יוצא מציון הצדיק, ומביט אל רכס ההרים והוואדי, תראה איפה חיו יהודים אני אומר לעצמי. איזה מקום. חוזרים לרכב, אני לא יכול להפסיק להסתכל על הנוף שמלווה אותי. מדי פעם צץ לו ברברי רכוב על חמור לבוש בחלוק המסורתי. דרך העפר מתחלפת בבוץ, הרכב מחליק מעט בין העיקולים שמטפסים במעלה הפסגה. הגענו.

מומן, מרוקאי מקומי, הוא שומר הקבר שדואג לתחזוקת המתחם, הוא מביט ברכב במבט מזוגג. הקבר נמצא בקומת הכניסה שמעליה כ-3 קומות של חדרי שינה, שירותים ומקלחות. בסמוך לקבר מקווה שאוסף את מי השלגים המופשרים מהפסגות שסביב. חצר המתחם מכוסה בשכבה דקיקה של קרח. אני חייב לטבול במקווה. חייב.

חלל המקווה קפוא. אני פושט את הבגדים, מביט בחלון הקטן שמעל למקווה שדרכו קרני השמש חודרות ומאירות, הרגשה של אסירות תודה ממלאת אותי. בלי לחשוב, בטבעיות, אני יורד במדרגות. מי השלגים עוטפים אט אט עוד חלק בגופי, אני עומד כך שמפלס המים בקו החזה. הנשימה נעתקת, מברך ושוקע בעיניים פתוחות. 8 פעמים. יוצא, תופס את המגבת, מביט שוב בחלון הקטן ואז במים, חייב עוד פעם אני אומר לעצמי. טובל בשנית ובמקום הקיפאון שבטבילה הראשונה, אני חש זרם חם פועם בגפיי. עוצר את הנשימה, שוכב בקרקעית כשפניי לתקרה. ולא חושב על דבר.

נכנסתי לציון. אגדה מספרת שרבי דניאל השומר היה שליח מארץ ישראל שהגיע למרוקו במאה ה-10 ונפטר פה. דורות על גבי דורות של היהודים שהתגוררו בסביבה היו מגיעים לפקוד את הקבר ולבקש בקשות. אני עולה לגג הבניין, ולעיניי נגלית תצפית של 360 מעלות על פסגות אדמדמות מכוסות בפיסות שלג. אני חש תחושה של התרוממות רוח. כמה רחוק אני מהמקום שאני קורא לו בית. רק שאחזור הביתה בשלום.

בפרק הבא והאחרון בסדרה אספר לכם על הביקור המרגש במקנס.

על המחבר / המחברת

Avatar

דניאל ג'ינו

בעל תואר B.A לגיאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל. מורה דרך בישראל.

7 תגובות

  1. איתי טוביאס
    איתי טוביאס יוני 15 2019, 09:27
    ממש מרנן את הלב הקשר לעבר

    נידמה לי שזה חסר לרוב הצעירים בימינו

    השב לתגובה
  2. עמוס
    עמוס יוני 15 2019, 12:07
    ציור במילים

    עוד ציור במילים

    השב לתגובה
  3. ל.
    ל. יוני 16 2019, 11:29
    אני הייתי בפולין ולא הלכתי לראות את המקום

    בו נולדו הורי. הארץ שלנו בישראל. בדרך כלל בעולם לא אהבו אותנו. באנו לישראל כי זו ארצנו. אם לנסוע לחו"ל זה רק כתייר רגיל. נגמר פרק הגלות שאין מה להתגאות בו.

    השב לתגובה
  4. י. מ.
    י. מ. יוני 16 2019, 16:53
    אנחנו גאים גם בעבר שלנו

    וגם בעתיד שלנו
    וזה לא סותר אחד את השני

    השב לתגובה
  5. ד.
    ד. יוני 17 2019, 07:58
    הייתי שם

    אבא שלי נולד שם ועלה לארץ. הסתכלתי וראיתי אפה אנחנו ואיפה הם. הנוסטלגיה היא לא פעם מזויפת ולא רציונלית. למה שם יש להתגעגע? לאן היינו מגיעים לו נשארנו שם? מה קרה עם אלה שנשארו? לעומת אלה שעלו ארצה. ובטח מול אלה שנסעו דוקא לצרפת.

    השב לתגובה
  6. ענת יוגב
    ענת יוגב יוני 18 2019, 13:05
    זאת בעיני התיירות הכי אמיתית

    ולא שופינג והמבורגרים

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בתיירות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!