JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

עשרה ימים בפריז

מסע מקיף עולם (אירופה 3)

עשרה ימים בפריז דניאל ג'ינו באי על נהר הסיין
ספטמבר 03
19:30 2019

אחרי 16 שעות נסיעה באוטובוס ממדריד, הגעתי לפריז. תפסתי רכבת תחתית לתחנה שקרובה לבית של אווה. כמה ששמחתי לראות אותה. היא כמו מין אמא שנייה. אווה גרה באחד הפרברים של העיר, אחיה הוא הבעלים של מלון בוטיק מפואר שממוקם בבניין היסטורי בשאנז אליזה והיא מנהלת המלון. כל בוקר היא נוסעת מהבית שלה לשדרה המפורסמת, והפעם אני מצטרף אליה. על כתפי תלויה לה הגיטרה ובכיס הנרתיק שלה מחברת ועט.

בימים הראשונים הלכתי המון, כל פעם חקרתי דרך אחרת, בלי "לונלי פלנט", בלי מדריך שינחה אותי, רק עם מפת נייר של העיר, סקרנות רבה ורצון להבין כיצד המקום הזה הוליד את המהפכה שממנה, במידה רבה, עוצב העולם כפי שהוא כיום. הגעתי למגדל אייפל ועמדתי מולו במשך כמה דקות. בדמיוני ציירתי אותו גדול יותר. משם המשכתי מזרחה על הגדה הדרומית של הסן בציפייה למצוא מקום שקט לשבת. אחרי כמה דקות של הליכה הבטתי לכיוון הנהר וראיתי אי שבקצהו עומד עץ גדול ומתחתיו גרם מדרגות שיורד אל המים. עברתי את הגשר אל האי והגעתי לקתדרלת נוטרדאם. ירדתי במדרגות לכיוון הנקודה שראיתי קודם בקצה האי. במקום השקט, מתחת לעץ גדול, על מדרגות שיורדות לנהר, התיישבתי וניגנתי. המים היכו בעדינות על המדרגה התחתונה, קול העיר נמהל בצלילי זרימת המים וכלי השיט שחלפו התווספו אל מנגינת הגיטרה. שעה ישבתי על הסן שקוע בנגינת "הסולאה". אחרי זמן מה הסתובבתי ונוכחתי שמאחוריי עומדים כמה אנשים, מקשיבים ולא מפסיקים לצלם. בימים הבאים עברתי בפינה הזאת כל יום וניגנתי.

ליד גני לוקסמבורג נכנסתי לתוך סמטה צרה, פריזאית ביותר, והתיישבתי במסעדה. הזמנתי מרק בצל מהמלצר האלג'ירי, ולידי התיישבו שתי צרפתיות. התחלנו לקשקש, והן הציגו עצמן: ג'ולי ואריאלה. הם לומדות במין תכנית קדם-אקדמית, סוג של מכינה או הכנה לבחינה פסיכומטרית שכזו. הן צעירות חכמות וסקרניות מאוד, השאיפה שלהן היא לעבוד בארגוני זכויות אדם. מסתבר שהן מעולם לא פגשו ישראלי. ג'ולי שאלה אותי אם יש לי תכניות ואמרתי לה שלא ממש, לכן הן הציעו לי להתלוות אליהן למוזיאון "קה בראנלי", מוזיאון לאנתרופולוגיה לא רחוק מסן מישל. בטח שאצטרף.

וכך בלי שתכננתי מצאתי לי מורות דרך. המוזיאון מורכב מאוספים של כלים וחפצי אמנות מכל קצוות תבל, מקומות שבעבר היו בשליטת האימפריה הצרפתית. אפריקה רבתי, האמריקות, המזרח הרחוק והתיכון, פולינזיה, הקריביים… נדמה שהיום כשמסתובבים ברחובות פריז אפשר לראות בבירור שרידים של כל אותן תערוכות מהקולוניות. קונגלומרט אנושי מורכב. לא פלא שהשאלה "מי הוא ומה הוא צרפתי" מעסיקה רבים מהצרפתים שפגשתי.

באחד הימים שוב חיפשתי לי דרך ברחובות העיר, ונתקלתי במקרה בבית קפה ששום דבר בו לא נראה לי מיוחד – עוד בית קפה מיני רבים שפזורים להם באקראי בין רחובותיה הציוריים של העיר. התיישבתי, הזמנתי קפה וקרואסון, עצרתי קצת והתבוננתי על תנועת האנשים. על אחד השולחנות ראיתי שלט עם השם ארנסט המינגווי. לבית הקפה הזה קוראים Caffe la de Rotonde. מסתבר שזה מקום שהסופר נהג לשבת בו בזמן ששהה בעיר. הקרואסון מומלץ ביותר.

בשנות ה- 70 של המאה הקודמת, אמא שלי התגוררה בפריז. היא עבדה אצל זוג יהודים צרפתים ניצולי שואה, שהיו סוחרי אמנות ועתיקות – בבט ומרסל. אמא שלי יצרה איתם קשר והודיעה להם שאני בעיר, והם הזמינו אותי לארוחת צהריים אצלם. הבית שלהם קרוב מאוד לגני לוקסמבורג, וכולו מלא בחפצי אמנות בשלל סגנונות – פסלים אפריקנים ואסייתים, פורצלן סיני, ציורים ריאליסטיים וריהוט עתיק. לכל חפץ יש סיפור. בזמן הארוחה בבט שוחחה איתי על אמנות, שאלה אותי שאלות בנושא, ואמרתי לה את האמת – אני לא מבין בהגדרות ובמונחים אמנותיים. אחרי כמה רגעים היא אמרה לי "אתה יודע מה, יותר טוב כך, דף לבן חלק. כך יותר טוב, יש הרבה כלום באמנות, הכי טוב כך. אני אלמד אותך, מחר אתה ואני הולכים למוזיאון יחד". קבענו ללכת למוזיאון ד'אורסיי. המוזיאון נמצא במבנה תחנת רכבת ישנה של העיר.

המוזיאון מציג בעיקר עבודות אמנות אימפרסיוניסטיות. למען האמת האמנות פחות עניינה אותי, גם כך בשבוע האחרון הייתי ביותר מוזיאונים משהייתי בכל עשר השנים האחרונות. לעומת זאת, בבט כאישיות סקרנה אותי מאוד. בין התצוגות השונות שאלתי אותה על חייה. היא כבת 80. לאחת השאלות היא השיבה: "תקשיב דניאל, זיכרון זה דבר מתעתע, אני לא זוכרת הרבה מהילדות שלי. יש תקופות שאני זוכרת היטב ותקופות שאיני זוכרת כלל, לא יודעת למה כך. את המלחמה אני ממש לא זוכרת". נפרדתי מבבט וחזרתי לבית של אווה היקרה עמוס מחשבות. בבט, מכל הסיפורים של הציורים וחפצי האמנות, הסיפור האישי שלה הוא המיוחד ביותר.

בערב הגעתי עם אווה לאחת הגלריות לתערוכה של מכר שלה, צלם אמן איראני שעזב לפריז בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. מאז הוא יוצא לגיחות שיטוט בעולם מצויד במצלמה ומספר עדשות, ויוצר ספרי מסע מבדי יוטה שעליהם הוא משלב תמונות וחפצים שאסף בדרך. לכל מדינה ספר המסע שלה, ויש לו עשרות ספרים. ניגשתי אליו, אך הוא שוחח עם מישהו. הוא אמר לי: "סלח לי, זה בן הדוד של מלך מרוקו, אסיים את השיחה איתו ונדבר".

המשכתי לדפדף בין ספרי המסע ופתאום ניגשה אליי אישה ונעמדה לידי, אישה נאה מאוד. "מי אתה?" היא שאלה אותי. עניתי. היא הציגה את עצמה, מסתבר שזו אשתו של הצלם האיראני, דוגמנית צמרת לשעבר מרוסיה. דיברנו על התערוכה והחיים בפריז ואז אמרתי לה "תראי, אני מקיף את העולם עכשיו ואני מתכנן לקחת את הרכבת הטרנס-סיבירית לסין, באיזה מקום ברוסיה את הכי ממליצה לי לבקר?" היא הביטה בי רגעים ארוכים ולבסוף ענתה: "שמע, יש איזו ימה בסיביר, קוראים לה ימת בייקל; במרכז הימה יש אי שקוראים לו אולחון. אני מאוד ממליצה לך לבקר שם. יש שם משהו בסלעים, מין אנרגיה כזו, תגיע לשם".

ופשוט כך, בלי להסתכל במפה, בלי לדעת איפה בדיוק נמצאת הימה הזאת, היא נתנה לי יעד. הצלם האיראני סיים בינתיים את השיחה עם בן הדוד של מלך מרוקו, ואשתו עדכנה אותו וסיפרה לו מי אני. "אתה מישראל? רק שתדע שאם לא ישראל – אני לא הייתי בחיים." הוא החל לפרוש בפניי את סיפור חייו, אבל לצערי לא ארחיב כאן בשל הרגישות המובנת.

חזרתי לשיטוטים, לרחובות. הרחובות של פריז בחורף הם תפאורה שעוד לא ראיתי כמוה. הגשם שיורד לעיתים שוטף, מנקה ומנקז את הכול לנהר עכור, ומשאיר אחריו כתמי רטיבות ושלוליות שקופות וקטנות שכלואות בין מרצפות הדרכים. תקופות זוהר ופאר עדיין מורגשות היטב בחלקים מהעיר, בגיאוגרפיה שלה. מרכז העיר משמר ברחובותיו וסמטאותיו המפותלים זיכרון של היסטוריה עשירה, כל רחוב הוא סט מתמונה ישנה, ציור.

הצפיפות המודרנית מפוזרת כך שבתוך השאון ניתן למצוא גם שקט, והשקט הזה נחוץ כדי לדמיין. האדריכלות המגוונת שהעיר בורכה בה בשילוב המרקם האנושי יוצרים מוקד מפגש וכר פורה לרעיונות. וכשהגשם נגמר והשמש יוצאת, מתחדד תפקידה כמקור לחיים. הצבע האפרפר – תוצר של השלכת והשתקפות הצבעים של הלבנים הכהות והעננות מלמעלה – מתחלף בתאורה מבריקה, רעננה ומסנוורת, השמש משנה בן רגע את כל מה שהעין רואה. ולתוך זה אפשר ליצוק סיפורים.

5 דברים שצריך לעשות בפריז:

  1. לבקר במוזיאון ד'אורסיי
  2. לשתות מרק בצל צרפתי במסעדה שבסמטה ליד גני לוקסמבורג
  3. לשבת על המדרגות של האי המערבי בסן
  4. לשתות קפה ולאכול קרואסון בבית הקפה Caffe la de Rotonde
  5. לדבר עם קבצן סורי

על המחבר / המחברת

Avatar

דניאל ג'ינו

בעל תואר B.A לגיאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל. מורה דרך בישראל.

4 תגובות

  1. עדו מרקמן
    עדו מרקמן ספטמבר 03 2019, 19:46
    כל הכבוד למי שמצליח להסתובב בעולם

    ולחוות כל מה שהוא אוהב.

    השב לתגובה
  2. עמוס
    עמוס ספטמבר 04 2019, 12:41
    פריז בגווני טקסט

    ציירת את פריז במילים הכי ראויות…יישר כוח

    השב לתגובה
  3. אורלי יגיל
    אורלי יגיל ספטמבר 05 2019, 18:54
    אין על פריז

    בכל תחום ובכל מובן

    השב לתגובה
  4. עודד מיכאל
    עודד מיכאל ספטמבר 08 2019, 11:17
    אי השקט החברתי מקלקל את האווירה בפריז

    משהו קורה בכל מיני מקומות בעולם
    יעדי תיירות כיפיים מאבדים את השלווה

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בתיירות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!