JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

על המגפיים בוץ מאושוויץ

מסע מקיף עולם (אירופה 7)

על המגפיים בוץ מאושוויץ אושוויץ צילום: דניאל ג'ינו
אוקטובר 28
19:30 2019

המסע שלי סביב העולם לקח אותי לפולין, ואת פולין אני לא יכול לעזוב לפני שאבקר באושוויץ. זו הייתה מטרת העל בהגעה לכאן. בבוקר תפסתי את הרכבת מוורשה לקרקוב. הגעתי באיחור – כל הסיורים המודרכים למחנות ההשמדה כבר יצאו. אני צריך להישאר פה לילה כדי שמחר אוכל לנסוע. מצאתי הוסטל זול בעיר העתיקה, ממש מול הרובע היהודי.

קרקוב יפהפייה. נדמה שמשהו ממש טוב עובר עליה, העיר העתיקה מתעוררת, בתי קפה ופאבים נפתחים. יש אחד בתוך מבנה שהיה פעם בית כנסת. הרובע היהודי השתמר היטב וכמעט שלא נפגע, בניגוד לעיר העתיקה של ורשה, שנבנתה מן היסוד לאחר מלחמת העולם השנייה. כמה מבתי הכנסת המקוריים עדיין עומדים על תילם, פעילים במתכונת תיירותית משהו. בלב הרובע קיים מרכז קהילתי יהודי של ה-JCC, שאמון על רסיסי הקהילה שעוד חיה פה. המרכז מעניק שיעורי עברית, יש בו גן ילדים והוא מציע מגוון פעילויות בדגש על יהדות וחגי ישראל. הוא מתוקצב בעיקר מפדרציות, עמותות ותורמים אמריקנים.

את ארוחת הערב החלטתי לסעוד במסעדה הודית. האמת שכבר כמה ימים שאני מדמיין מנת טלה עם קארי, ג'פאטי ובירת קינגפישר. מצאתי מסעדה קרובה מאוד להוסטל שהייתה כמעט ריקה מלבד זוג אנשים שסעדו בה. התיישבתי בשולחן סמוך. פתאום אני שומע עברית. הסתובבתי והתחלנו לשוחח. הם זוג מטיילים משדה בוקר, הגיעו לנופש של כמה ימים. מסתבר שיש טיסות מאוד זולות מעובדה לקרקוב. הטלה היה מוצלח והחברה עוד יותר.

לפני שעזבתי את ברלין שאלתי את מריה, ידידה שאפגוש שוב במוסקבה, מה היא אוהבת ואיזו מתנה אני יכול להביא לה. מתוך נימוס. "אני אוהבת דברים מעץ," היא אמרה לי. מה אביא מעץ? איך הסתבכתי. באחת הסמטאות של הרובע היהודי נכנסתי לחנות יד שנייה. מבין כל החפצים שהיו תלויים שם תפסה את מבטי מנדולינה מאובקת, קצת סדוקה, שעמדה שעונה לה על הקיר. זו המתנה שלי למריה. ואני אפילו לא יודע אם היא מנגנת.

בבוקר אסף אותי שאטל התיירים, כן כן, שאטל של תיירים בא לקחת אותי לאושוויץ. התיישבתי וסביבי אנשים מכל העולם – יפנים, אוסטרלים, סקוטים, איטלקים ואמריקנים. אני ככל הנראה היהודי היחיד. אני חווה את הסברת השואה באופן שלא חוויתי לפני כן, אבל בשבילם זה כנראה עוד סיפור, או אם לדייק – זה פחות קשור אליהם. השאטל הגיע לאושוויץ. אמרתי לאחראית שאני נפרד מהקבוצה ושאפגוש אותם בעוד שעתיים.

עמדתי והתבוננתי בשער הכניסה המפורסם שעליו הכתובת "העבודה משחררת", ופתאום קלטתי איש אחד במרחק 5 מטרים ממני שהתחיל ליפול. אני לא יודע איך בדיוק זה קרה אבל מצאתי את עצמי מחזיק לו את הראש רגע לפני שפגש את הרצפה. הוא בהתקף פרכוסים. מבול של גשם התחיל לרדת, כל הרצפה הפכה לבוץ. תוך דקה-שתיים הגיע חובש ופינה אותו. ברוך הבא לאושוויץ, אני אומר לעצמי. ההתקף השני בשלושה השבועות האחרונים, הראשון היה באמסטרדם.

נכנסתי למחנה והלכתי בלי לקרוא שילוט, פשוט נתתי לעצמי לנוע. זה לא נתפס. בסוף שדרת מבני האגפים ראיתי כניסה למשהו שנראה לי כמו בונקר שיש לו ארובה. נכנסתי. הקירות שחורים. משמאלי יש משהו שנראה כמו תנור. הבטתי שוב בקירות השחורים וראיתי סימני חריטה של ציפורניים. אני בתוך תא הגזים. שמעתי על התחושות שהאתר הזה עלול להעלות בך, אבל תחושה כזו לא תיארתי. גם כשנמצאים פה קשה לתפוס את גודל הזוועה והרוע.

אחרי הגיחה הקצרה לקרקוב ולאושוויץ חזרתי לוורשה. ביום האחרון לפני שעזבתי את העיר ירדתי לתחנת הרכבת לקנות כרטיס למוסקבה. הנסיעה ארוכה, 21 שעות. מרגע שאני עוזב את אדמת פולין ומתקדם מזרחה אני חוצה את מסך הברזל לתוך בלרוס, ויש לזה שתי משמעויות – האחת, חבילת הסללורי שלי נגמרת; השנייה, אני מחליף דרכונים. נוסף לזה אני קצת לחוץ, לבד, רוסיה, עניינים. כל מי שאמרתי לו שאני נוסע אמר לי, "למה מה, אתה רוצה למות? מה לבד ברוסיה, מה נסגר איתך? יחטפו אותך! יהרגו אותך בשביל 5 רובל, בשביל השיער לעשות פאות."

ירדתי לבית קפה מתחת לדירה, ליהנות מהשמש החורפית ולעשות טלפונים לארץ. מולי על המרפסת התיישבה בחורה ובידה ספר עבה מאוד. התחלנו לפטפט. מסתבר שהיא מתרגמת ספרים מפרסית לרוסית ופולנית, בת 23, מרסייה שמה. אמרתי לה שבעוד שעתיים אני צריך לפנות את הדירה ולקחת רכבת למוסקבה. היא שאלה אותי מה לקחתי מפולין, ואמרתי לה שעוד לא לקחתי. "לפחות קח גלויה," היא אמרה לי, "איך אתה יכול לעזוב את פולין בלי גלויה?!" המשכנו לפטפט עוד קצת ונפרדנו לשלום.

אספתי את מטלטליי – מוצ'ילה, שק שינה, גיטרה, תיק צד ומנדולינה ישנה, הנחתי את המפתח של דירת ה-airbnb מתחת לשטיח הכניסה, ירדתי לכיוון תחנת הרכבת, נעמדתי על הרציף וחיכיתי. על המגפיים שלי עדיין יש בוץ מאושוויץ. אני מאוד מתוח. ופתאום, בין האנשים שמחכים על הרציף, היא מופיעה לה, מרסייה. היא נעמדת מולי עם גלויה ביד. "דניאל, אל תשכח את הגלויה שלך," היא מחבקת אותי ונותנת לי נשיקה. "נסיעה טובה והמשך דרך צלחה לך". אני עולה לרכבת, מתמקם בתא הקרון, והיא עדיין שם, עומדת ומנופפת לעברי.

בתא הקרון איתי עוד שלושה בלרוסים, רק אחד מדבר מעט אנגלית. המיטה שלי היא אחת מתוך השתיים העליונות. אני מסדר את מטלטליי ועולה לשכב במיטה. יש משהו מרגיע ברכבות, הן פשוט לוקחת אותך לאן שצריך. קדימה למסך הברזל.

פולין, שלא כל כך ידעתי מה לחשוב עליה בהתחלה, היא במובן מסוים ההפתעה שלי מאירופה. כשיצאתי מספרד לא הצלחתי לדמיין את רוסיה ובטח שלא את מונגוליה, סין ויפן, והנה זה קורה. אסיה, אולי גיאוגרפית עוד לא הגעתי אלייך, אבל בלרוס זה כבר לא ממש אירופה.

7 דברים לעשות בפולין:

  1. לבקר במוזיאון לתולדות יהודי פולין בוורשה
  2. להסתובב מסביב לפעמון הגדול בעיר העתיקה של וורשה
  3. להתארח בארוחת שישי בבית חב"ד
  4. להיות בהילולה של רבי אלימלך מליז'נסק
  5. לבקר במחנה ההשמדה אושוויץ
  6. לבקר בחנות הפשפשים ברובע היהודי של קרקוב
  7. לקבל גלויה מפולין

על המחבר / המחברת

Avatar

דניאל ג'ינו

בעל תואר B.A לגיאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל. מורה דרך בישראל.

3 תגובות

  1. נרי
    נרי אוקטובר 29 2019, 10:27
    כל הכבוד שאתה מחפש בטיול העולמי

    לא רק בילוי וכיף אלא גם קצת היסטוריה ומשמעות אפילו שזה כואב.

    השב לתגובה
  2. יעקב מילר
    יעקב מילר אוקטובר 30 2019, 11:57
    חובה על כל ישראלי לבקר במחנה ריכוז

    ובמיוחד לצעירים שלא חיו באותה תקופה

    השב לתגובה
  3. אדיר גוטמן
    אדיר גוטמן נובמבר 01 2019, 13:38
    לאור התנהגות הממשלה הפולנית

    וההתנערות ממעשי העבר, אני חושב שלא צריך בכלל לנסוע לפולין. לא חסרים מקומות יפים בעולם.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בתיירות

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!