JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

הקסם הקפוא של מוסקבה

מסע מקיף עולם (אירופה 9)

הקסם הקפוא של מוסקבה דניאל ג'ינו בכיכר האדומה, מוסקבה
נובמבר 27
19:30 2019

אחרי נסיעה ארוכה ברכבת ואחרי כל ההרפתקאות בבלרוס, הגעתי למוסקבה. העיר הגדולה ביבשת אירופה, עם למעלה מ-12 מיליון תושבים, מקום מושבו של ריכוז המיליארדרים הגדול בתבל.

מריה חיכתה לי שם. מתחנת הרכבת בילרוסקי לקחנו חשמלית לדירה שלה באחת השכונות בצפון העיר, שנמצאת בטבעת החיצונית מתוך השלוש במוסקבה, מעל שעת נסיעה מהמרכז. הבטתי מבעד לחלון החשמלית ותהיתי איך הכול פה כל כך רוסי. מריה סיפרה לי שאביה היה איש צבא ששירת באוזבקיסטן, ושם היא נולדה. היא צלמת של אירועים, קטלוגים ודיוקנאות משפחתיים. גרה בדירת שיכון סובייטי ממש כמו אלה שראיתי מחלון הרכבת. פרקתי את הציוד ונתתי לה את המתנה שלה מקרקוב, מנדולינה מעץ.

בערב יצאנו להסתובב באזור הכיכר האדומה, וכשנכנסנו לתוך הכיכר אמרה מריה, "מה זה, מה קרה פה? למה כל כך חשוך?" מסתבר שפעם בשנה, ביום כדור הארץ, מכבים את האורות של הכיכר והקרמלין לכמה שעות לציון משבר האקלים. מריה הבהירה שאנחנו חייבים לחזור ביום אחר, כי הרי חייבים לראות את הכיכר כשהיא מוארת.

הלכנו למסעדה הודית, כמו בכל עיר שאני מגיע אליה. שמה "דלהי", והיא שוכנת במבנה היסטורי מעוטר באלמנטים קלאסיים. חלצנו נעליים ונכנסנו לחלל המסעדה. נעים וחמים היה שם, יושבים על הרצפה, המטבח פתוח, רואים את הטבחים ואת אנשי הצוות ההודים מכינים את המנות. הבישול בתנור עצים. אין תפריט של ממש, והאוכל צמחוני וטעים ביותר. בעלת המסעדה התיישבה לשוחח עמנו. היא רוסייה יהודייה שנסעה להודו והתאהבה, חזרה והחליטה לייבא את גרסת הודו שלה למוסקבה הקפואה.

המסעדה צמודה לאגמי הפטריארך, בריכה ציורית שכאילו נלקחה מסיפור על נסיכות ואצילים, עמודי תאורה עם פיתולי ברזל ונחושת מאירים את שולי האגם הקפוא. הקרח הלבן נוצץ. חלק מעלילת הרומן המפורסם "האמן ומרגריטה" של הסופר הרוסי-אוקראיני מיכאיל בוגלקוב מתרחשת סביב אגם זה. מדובר בספר על אמנות, רוחות רפאים, ישו, פעילות אנטי-סובייטית ובעיקר על אהבה. הוא משמש אבן דרך בספרות הרוסית והעולמית. מהאגם המשכנו דרך רחובות השכונה שבנייניה היפים והגדולים מעידים על תושביה. אחד המבנים תפס לי את העין, אבל מריה לא ידעה מהו. על הגג ראיתי מנורה גדולה וזיהיתי בית כנסת. מריה רצתה להיכנס אתי פנימה.

בהיכל התפילה ראיתי יהודי מתפלל. פתאום הוא ניגש אליי והתחיל לספר לי בעברית על אודות המקום. לבית הכנסת קוראים בלשייא בורנייא והוא מבתי הכנסת העתיקים במוסקבה, נבנה באמצע המאה ה-19. היהודי הזיז את השטיח שעל בימת ארון הקודש והראה לי פיר – פיר שמוביל, כך הוא הסביר לי, לבית של סוחר יהודי אמיד שהיה ממקימי המקום. בתקופות פוגרומים היו משתמשים במעבר הנסתר הזה כדי להגיע לתפילה.

אחר כך הגענו אל תחנת הרכבת התחתית. יצא לי להיות במספר לא מבוטל של רכבות תחתיות בעולם, אבל ברכבת תחתית כמו שיש במוסקבה לא נתקלתי. בחלק מהתחנות היא מאוד עמוקה, יורדים בכמה וכמה דרגנועים. כל הרצפה עשויה שיש ובכל רציף יש פסל ברונזה של דמות רוסית או סובייטית. העיר מרושתת היטב, כמעט לכל מקום אפשר להגיע ברכבת תחתית. הסובייטים בנו את מערכת הרכבת התחתית וייעדו לה גם תפקיד של מקלט לעתות חירום. העיצוב המפואר של תחנות הרכבת מנוגד לרוב רחובות העיר, שבהם האדריכלות הסובייטית דומיננטית. שיכונים רבי קומות כאילו מטים ליפול, בעלי דפוס אחיד, משמרים בנוכחותם את הרעיון הקומוניסטי החד-מעמדי, השוויוני הפשוט לכאורה.

יש במוסקבה הרגשה שהכול מכוסה במין שכבה דקה של אבק מבוצבץ וחלודה, ובעונה הזאת גם קרח. מין גימור שכזה, כמו פילטר של מצלמה שמעניק לה את טביעת האצבע שלה, זו מין שכבה שלראשונה מייצרת ניכור וזרות, אך ברגע שמצליחים לראות דרכה מגלים עולם מלא תוכן, תרבות, אידאולוגיה ואנשים חמים.

שבנו לכיכר האדומה. בדרך הרבה משאיות צבא וחיילים. מריה העריכה שהם נועדו להכווין את התנועה, אבל לי לא נראה שצריך 1,000 חיילים לשם כך. הגענו לכיכר, בקצה הדרומי המבנה האיקוני עם כיפות פרחי הבצל הצבעוניות – כנסיית וסילי הקדוש, ממערב הקרמלין ובסמוך לו מקום הצגת הגופה החנוטה של לנין. בכניסה למאוזוליאום עומדים חיילים, אסור לצלם בפנים. ירדנו לקומת הארון, ושם בתוך החלל הקטן שכב לו דדושקה לנין. מנהיג המהפכה, הצאר הסובייטי הראשון, הסבא של כל פועלי העולם. אימפריות נופלות, אבל רעיונות, גם אם יעלו מעט חלודה, יקפאו, יונחו באקווריום זכוכית מלא פורמלין, הם יישארו עד לדור שיהיה מוכן לשוב ולאמצם. אבל הקומוניזם, קיים בו פגם בסיסי, הוא לא מתגמל את הפרט על מאמציו, וזה נוגד את טבע האדם.

מריה מעדכנת אותי שהייתה הפגנה גדולה לא רחוק מאיתנו. נעצרו כ-500 מפגינים שמחו נגד השחיתות השלטונית. החיילים לא הגיעו כדי לכוון את התנועה. ברוסיה יש הרגשת חוסר ודאות מתמדת, אי אפשר לדעת מה יהיה ואיך, ואני מוצא בכך לא מעט קסם, זה שיעור על אמונה.

בערב האחרון מריה ליוותה אותי לתחנת הרכבת לסנט פטרסבורג. תם לו שבוע במוסקבה, שבו כל בוקר חיכתה לי דייסה חמה עם פירות יבשים וקיווי. מריה, תודה. וואו, מוסקבה…

5 דברים לעשות במוסקבה:

  1. לאכול במסעדת "דלהי"
  2. לבקר במאוזוליאום של לנין
  3. להצטלם עם חייל רוסי או חיילת רוסייה על רקע כנסיית וסילי הקדוש בכיכר האדומה
  4. לנסוע ברכבת התחתית
  5. לבקר בבית הכנסת בליישא בורנייא ובאגמי הפטריארך

על המחבר / המחברת

Avatar

דניאל ג'ינו

בעל תואר B.A לגיאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל. מורה דרך בישראל.

6 תגובות

  1. אסתר מנדלסון
    אסתר מנדלסון נובמבר 28 2019, 13:48
    לאכול הודית ברוסיה

    בשביל זה לנסוע למוסקבה?

    השב לתגובה
  2. דניה ממן
    דניה ממן נובמבר 28 2019, 20:23
    מכיר את השיר תחת שמי מוסקבה?

    התמונה שלך מתאימה לכותרת הזאת

    השב לתגובה
    • עמוס
      עמוס נובמבר 29 2019, 12:31
      דמיון מודרל

      לא ביקרתי במוסקבה….התיאורים שנתתה הם כמו דמיון מודרך…יישר כוח

      השב לתגובה
  3. רחמים יפת
    רחמים יפת נובמבר 29 2019, 13:22
    השילוב בין תיאור תיירותי

    לבין חוויות אישיות הוא מעניין.

    השב לתגובה
  4. ביקרתי ברוסיה כמה פעמים
    ביקרתי ברוסיה כמה פעמים דצמבר 01 2019, 13:00
    אהבתי את מוסקבה יותר מכל עיר אחרת

    במדינה זו. האוירה. האופציות.

    השב לתגובה
  5. הלו
    הלו דצמבר 02 2019, 13:26
    מה עם בלט? ואופרה?

    הם אלופי עולם במוסקבה

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בתיירות

יתר המאמרים במדור