JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

ליל הסדר בסיביר ורחפת בימת בייקל

מסע מקיף עולם (אסיה 3)

ליל הסדר בסיביר ורחפת בימת בייקל דניאל גיינו ליד הרחפת לימת בייקל
ינואר 23
19:30 2020

התחנה הבאה במסע שלי היא אירקודסק, בירתה של מחוז סיביר, מטרופולין המונה כמיליון איש. העיר יושבת במרכז של אסיה במפגשם של שני נהרות: האנגרה מנקז את ימת בייקל והאירקוט מנקז את רכסי ההרים על גבול מונגוליה. העיר יפה ונקייה מאוד, חלק מבנייניה העתיקים הדו-קומתיים, שעודם עומדים על תילם, בנויים עץ מגולף צבוע בגוונים בהירים – עדות לסגנון הבנייה המסורתי. כמעט בכל פינת רחוב ניצב לו פסל של לנין או סטלין מעוטר בסמלי ניצחון.

מעולם לא העליתי על דעתי שאחגוג את ליל הסדר בסיביר. עוד כשהייתי בוורשה והבנתי שבפסח אהיה בסיביר, שאלתי את הרב שלמה שליח חב"ד בעיר על סידור לערב החג. הוא קישר אותי לרב אהרון שליח חב"ד באירקודסק וזה הזמין אותי לליל הסדר ודאג לי למלאי של מצות.

נכון להיום הקהילה היהודית של אירקודסק מונה כ-5000 נפש, בית חב"ד נמצא בבית הכנסת העתיק של העיר שנבנה לראשונה בשנת 1860, מאז ועד היום נשרף בית הכנסת כליל שלוש פעמים ונבנה מחדש אחרי כל שריפה. ליל הסדר הוא האירוע השנתי המרכזי של הקהילה. חלל בית הכנסת הוסב לאולם אירועים והוצבו בו שולחנות רבים, בסעודת החג נכחו כ-1200 איש. עימי הסבו לשולחן הסדר עוד שמונה אורחים, אני הצעיר ביותר. באופן מובהק רוב הקהילה שנותרה באירקודסק מבוגרת. אירנה, אישה כבת 70, שישבה לידי סיפרה לי שבנותיה חיות בישראל – האחת באשדוד והשנייה בראשון לציון. יש לה 5 נכדים, כשדיברה עליהם היא התרגשה מאוד והתחילה לבכות. היא הוסיפה שלהרבה מהיהודים שנשארו פה יש ילדים או משפחה בארץ. הצעירים עזבו לישראל ואלו שלא, עברו למוסקבה או לסנט פטרסבורג.

בתור לנטילת ידיים פגשתי את חיה. עיתונאית בת 28, שעובדת באחד המקומונים של אירקודסק. בגיל 16 עלתה לארץ עם "פרויקט נעלה", סיימה תיכון ויש לה בגרות מלאה והעברית שלה מצוינת, אבל בגלל עניינים משפחתיים היא חזרה הנה ולא המשיכה לשירות הצבאי. שאלתי אותה אם יש מקום בעיר שהיא, חיה, הכי אוהבת, ולאו דווקא איזה אתר תיירותי מומלץ. לאחר כמה רגעים היא ענתה: "יש לי מקום כזה, הספסל ליד הנהר", שאלתי אם היא יכולה לקחת אותי לספסל הזה, "מה באמת?!" היא אמרה בחיוך, "חיה, הכי באמת". למחרת צעדנו בטיילת שלאורך הנהר. זו מדרכת בטון עולה ויורדת בין תלוליות הגדה, אין כאן נפש חיה. באחד מנפתולי הנהר מתעקלת לה טיילת הבטון לתוך מובלעת מוסתרת ומוקפת מים, ובקצה – הספסל, חיה מצביעה עליו ואומרת, "זה המקום שאני הכי אוהבת".

אנחנו מתיישבים, הספסל קפוא, אני מסתכל על הנהר ואז על חיה ושוב על הנהר, אני נושם עמוק, אוויר קר נעים כל כך. שקיעה, שולי הנהר מכוסים שכבה דקה של קרח ועליהם מהדסת משפחת ברווזים בצבעי שחור ולבן, הנהר זורם רק במרכזו. אני מבין למה היא אוהבת את המקום הזה, מצד אחד אתה קרוב מאוד לעיר, היא ממש פה מאחוריך, אבל מנגד, הספסל הזה מוקף בתנועה השלווה והמרגיעה של הטבע, ששוטפת לך את המחשבות ועוזרת לך לזקק אותן.

בבוקר עזבתי את ההוסטל ויצאתי לכיוון השוק העירוני לתפוס את המונית לימת בייקל. התכנון הוא לשהות באי אולחון 3 ימים ולחזור לאירקוסדק כדי לתפוס שוב רכבת, הפעם למונגוליה. בשוק הצטיידתי במעט ירקות ופירות טריים, גבינה ואיך לא – צנצנת של עגבניות חמוצות. עליתי למונית שבה כבר ישבה שיין, מעצבת גרפית מבייג'ין, שנוסעת גם היא לאי אולחון.

הדרך הסלולה למחצה עוברת דרך השממה הסיבירית, מדי פעם בשול הכביש נראה צריף עץ שכאילו קפא בזמן. כתמי שלג מעטרים את מדרונות ההרים המכוסים ביערות של עצים מחטניים. שטח הימה גדול יותר משטח מדינת ישראל, עומקה כ-1.5 ק"מ. שערו בנפשכם שחמישית מכמות המים המתוקים העיליים בכל העולם מצויים בימה הזו. מקור המים שלה מגיע מרחבי הסטפה הרוסית ומהפשרת השלגים ברכסי ההרים שבסביבה. במשך מחצית השנה הימה קופאת ובמחצית השנייה – זורמת. חשבתי שוודאי נחצה לאי במעבורת אך מסתבר שהימה עדיין קפואה.

הגענו לתחנה הסופית, נהג המונית הורה לנו להמתין על רציף שבוקע מתוך הקרח, ומבלי לומר מילה נוספת הסתלק לו. לא כל כך ידעתי מה אמור לקרות עכשיו, אז בינתיים עד שמשהו יקרה… חשבתי לעצמי, בתור ילד חיפאי, איפה לכל הרוחות יוצא לך ללכת על הקרח באגם קפוא? לכן הנחתי את המוצ'ילה והגיטרה בצד והתחלתי לחקור את הממד החדש הזה של ללכת על הקרח. התלהבתי כמו ילד, שיין הסינית לא הבינה מה קורה איתי.

אחרי כמה דקות שמעתי פתאום רעש, שלאט לאט הלך והתחזק. רעש של מסוק או מטוס. הבטתי אל האופק וראיתי אותו מתקרב לכיווננו. "לא נכון", אמרתי לעצמי, "זו רחפת". הרעש היה חזק מאוד, הרחפת עצרה בפניית פרסה בדיוק מעורר השראה, צמוד ומקביל לרציף. הדלת נפתחה וממנה יצא קומרד רוסי שלראשו כובע שחור. הוא צעק ברוסית, ואנחנו עלינו ונכנסו פנימה. הכלי קטן, יש מקום אולי לשמונה אנשים. זו הפעם הראשונה שלי בכלי כזה. ביקשתי מהקומרד לתת לי לנהוג, והוא, איזה מלך, נתן לי. וכך בהפתעה גמורה אני משיט את הרחפת מעל שכבת הקרח הלבנה שמכסה את הימה בדרך אל האי.

אחרי 15 דקות הגענו. המעבורת שחשבתי שתחכה לנו תקועה בקרח. עלינו לטרנזיט. הנהג היה עצבני, צעק על כולם ונסע במהירות בדרכים שאינן דרכים. באחת הקפיצות אני דופק את הראש בתקרת הרכב והנהג ממשיך לצעוק ברוסית. אני חושב על אשתו של הצלם האיראני שפגשתי בפריז. אם לא היא, ככל הנראה שלא הייתי פה באי הזה, מה ככל הנראה – בטוח שלא.

בפרק הבא אספר על חוויותיי באי אולחון ובצוק השמאנים.

על המחבר / המחברת

Avatar

דניאל ג'ינו

בעל תואר B.A לגיאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל. מורה דרך בישראל.

4 תגובות

  1. עמוס
    עמוס ינואר 24 2020, 10:54
    יישר כוח

    עוד פרק מרשים.
    יישר כוח

    השב לתגובה
  2. גלי
    גלי ינואר 24 2020, 13:14
    רק מלקרוא נעשה לי קר

    ואנחנו עוד מתלוננים על קור אצלנו

    השב לתגובה
  3. עדי
    עדי ינואר 26 2020, 12:39
    אם כבר לסיביר

    ראז בינואר פברואר
    אם כבר לסבול אז לגמרי

    השב לתגובה
  4. לימור שביט
    לימור שביט ינואר 28 2020, 13:00
    הסדרה שלך מהממת

    חוויות אישיות ולא רק דברים פורמליים שכתובים בכל מקור.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בתיירות

יתר המאמרים במדור