JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

האי אולחון וצוק השאמנים

מסע מקיף עולם (אסיה 4)

האי אולחון וצוק השאמנים דניאל ג"ינו במצוק השאמנים, ימת בייקל
פברואר 08
19:30 2020

האי אולחון הוא המקום היחיד המאוכלס בימת בייקל. בעונה הזו שולטים פה גוונים של צהוב, חום, כתום, אפור, לבן ותכלת. אין ירוק. קרני השמש חותכות את השמיים ומייצרות תאורה מלטפת שמוחזרת ומתעצמת מהקיפאון. את הימה הקפואה אפשר לראות כמעט מכל מקום. אוכלוסיית האי מונה כ-1000 תושבים החיים בשני כפרים מרכזיים. הגדול מבין השניים הוא הכפר קוז'יר שבו אני נמצא. הכפר הקטן מורכב משלושה רחובות לא סלולים שלצידם בתי תושבים שהם צריפי עץ פשוטים. התושבים המקומיים הם בוריאטים, זוהי אחת הקבוצות האתניות הגדולות בשטחה של רוסיה, מעין תערובת של מונגולים ואסקימוסים. עם נוודי למחצה שעיסוקם המסורתי היה ציד, דיג וגידול איילים. כזכור, את אחד מהם, דימה, פגשתי ברכבת בנסיעתי לכאן.

הסיפור הגיאוגרפי של ימת בייקל מרתק. מבחינה גיאולוגית זו נקודת פתיחה בין שני לוחות טקטוניים. בעוד כמה מיליוני שנים צפויה הימה הזו להיות אוקיאנוס שיפריד בין סין ומונגוליה לרוסיה ויקרע את אסיה. האי אולחון הוא מעין גוש סלע שבוקע בדרמטיות מתוך השבר, הוא מוקף ברובו הגדול בצוקים גבוהים שנופלים ישירות אל הקרח. מיקמו בחבל הארץ הסיבירי מקנה לו אקלים קיצוני ביותר, בחורף הטמפרטורות צונחות כאן ל-30-, הקיץ קצר, ובפרק הזמן החמים הזה הטבע ממש מתפוצץ פה. הנתונים הפיזיים הללו יצרו אקולוגיה ייחודית, מגוון רב של מיני צמחים ובעלי חיים אנדמיים, המפורסם שבהם הוא הפוסה הבייקלית, מין כלב ים קטן היחיד בעולם שחי במים מתוקים.

דתם של הבוריאטים היא קדומה-פגנית, ולפיה האלים מתגלים בתוך תופעות טבע, לדוגמה קצה צוק גבוה הוא מקום מושבו של אל. לכן כמעט על כל פסגה או כל סלע שצורתם מיוחדת או בסמיכות לעצים עתיקים יוצב תמיד מזבח סמלי, מין מוט תקוע באדמה שקשורים אליו בדים וחוטים וסביבו פזורות על הקרקע מנחות למיניהן: מטבעות, בקבוקי אלכוהול וסיגריות.

מידע וקישורים לפעילויות תיירותיות באי אפשר לקבל בהוסטלים באירקודסק. ישנם ארבע הוסטלים עיקריים, שבחלקם יש חיבור לרשתות WiFi. אני התארחתי בהוסטל של אולגה הבנוי משלושה צריפי עץ, שאחד מהם משמש כחדר אוכל. הפסקות חשמל הן דבר שבשגרה, ומים חמים זורמים במקלחת הם עניין של מזל. התנאים אומנם מעט קשוחים, אך אני רואה בזאת חלק בלתי נמנע מהחוויה ומהבנת המקום. אפשר לשכור אופניים ליום ולרכוב בכפר ובדרכים שסביבו. יש גם סיורי ג'יפים/ואנים מאורגנים לכמה נקודות שונות באי.

עונת התיירות המומלצת היא בקיץ. בתקופה הזו חופי הימה הקפואה הופכים לחופי רחצה שטופי שמש מלאים במתרחצים. התיירות ברובה מקומית, אך בשנים האחרונות החלה גם תנועת תיירים ממזרח אסיה, בעיקר סינים וקוראנים וקצת גם מאירופה. בחורף תנועת התיירים דלילה ביותר וכמעט שאינה קיימת.

רוב המטיילים שמתארחים בהוסטל של אולגה הם צרפתים. האמת שפוגשים אותם בכל מקום, אבל תהיתי איך זה שפה יש יחסית הרבה צרפתים. שאלתי אחד מהם האם ימת בייקל היא יעד מועדף על הצרפתים? הוא ענה: "הרבה מגיעים לכאן אחרי שקראו את הספר של ז'ול וורן, "מיכאל סטרוגוב", זו קלאסיקה, אתה קראת?" "האמת שלא", "אז איך אתה הגעת לפה?" הוא שאל, "מישהי בפריז המליצה לי, ולא שאלתי שאלות". "מעניין" אמר הצרפתי.

בבוקר ארגנה אולגה לאורחי ההוסטל סיור רכוב במין ואן סובייטי אפור. עצרנו בכמה נקודות לאורך האי. אחת מהן הייתה הנקודה הצפונית ביותר באולחון. מערכת צוקים מחודדים שעולים מתוך הימה הקפואה וניצבים כ-70 מטר מעליו. אני נעמד על מדף סלע שבולט מקצה הצוק, לידי אחת מאותן נקודות פולחן בוריאטיות. מתחתיי תהום קפואה, רוח קרה עולה ונושבת, מפזרת את שערותיי ומכה בפניי, אני מביט אל האופק הסיבירי המלא בקרח, בשוליו רק זיכרון מטושטש של רכס הרים.

עבר כבר זמן רב מאז שביקרתי בשממה במסע העולמי שלי, במהלך החודשים האחרונים הייתי רק בתוך ערים. שטח הימה הקפואה מחורץ בסדקים שדפוס פריסתם אינו עקבי, אני כל כך מהופנט מהנוף האפוקליפטי הזה. לפתע מאחוריי עוצר אוטובוס וממנו יורדת במהירות קבוצת תיירים סינים, בלי להתבלבל הם צועדים לכיווני כנחיל גדול, אני ממש לא מתבדח אבל כל אחד מתיירי האוטובוס הסיני הזה ביקש להצטלם איתי. ואני חושב לעצמי, מה נסגר?! למה הם לא מצלמים את הנוף?

העצירה הבא הייתה בצפון מזרח האי בצוק "האוהבים". הצוק בצורת זנב של לווייתן שאחד מקצותיו גדול יותר מהשני. מסתבר שמסורת מקומית מיחסת לצוק הזה סגולות זיווג. אני יורד מהוואן הסובייטי, הנהג הבוריאטי סרגיי מצביע על נקודה ומורה לי ללכת לעברה. אני מתיישב על אחד הצדדים של הצוק הסנפירי, מביט אל האופק ועל התהום הקפואה מתחתיי. לפתע מתיישבת לידי סופיה, צעירה פולנייה, "בוא נצטלם" היא אומרת לי, "בואי" אני מסכים בשמחה.

קבענו להיפגש בערב בכפר. לחופו של הכפר יש מפרץ ובו מעגן של ספינות דיג. צי הספינות תקוע בקרח. עלינו על אחת מהן. יש משהו סוריאליסטי במראה של ספינה תקועה בקרח, מין פריים שמגלם בתוכו זיכרון ופוטנציאל. מהספינה התקועה בקרח המשכנו ללכת על הימה הקפואה, בצידי הדרך מוטלות קוביות קרח שנוסרו כדי ליצור פתח להורדת חכות. מפעם לפעם עובר לידנו על הקרח דייג בוריאטי רכוב על אופנוע וסירה, עוצר ומנופף לשלום. הלכנו כשעה עד שהגענו לצד השני של הכפר לצוק השאמנים.

נפרדתי מסופיה וחזרתי לאירקודסק, באותה הדרך עם הטרנזיט, הרחפת והקומרד כפי שהגעתי לכאן. הפעם לנתי בהוסטל שנקרא "הרולינג-סטון". זהו הוסטל כוורת – חדר גדול המחולק לאזורי לינה פרטיים המופרדים בווילונות. ההוסטל פשוט, זול ונעים. שיין הסינית שטיילה איתי בבייקל גם לנה פה, היא הכינה תה, ומזגה לי כוס. "אתה אוהב?" היא שאלה, "כן", "אני אשלח לך חבילה להוסטל כשתגיע לבייג'ין". זו היה התה הטעים ביותר ששתיתי בחיי.

הרכבת לאולן בטר, מונגוליה הגיעה לרציף, אני נפרד מחיה שליוותה אותי הנה. פתאום אני מבין שאני נפרד מסיביר, מרוסיה. כבר חודש שאני מטייל בתחומה.

תודה לעם הרוסי על שלימד אותי אמת מה היא, שעדיף צריף חם מאשר ארמון קפוא, ושגם שעון מקולקל מראה פעמיים ביום את השעה המדויקת. ושכמעט את הכול אפשר לתקן עם פטיש ומגל. "נזדרוביה".

על המחבר / המחברת

Avatar

דניאל ג'ינו

בעל תואר B.A לגיאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל. מורה דרך בישראל.

4 תגובות

  1. עמוס
    עמוס פברואר 09 2020, 09:28
    החכמתי

    למדתי והחכמתי, כמה עובדות חדשות ומעניינות שלא ידעתי

    השב לתגובה
  2. ואני שואל
    ואני שואל פברואר 09 2020, 13:07
    לנסוע עד שם

    בשביל לעמוד על בלוק קרח?

    השב לתגובה
  3. נילי מלמוד
    נילי מלמוד פברואר 12 2020, 12:29
    המסע כולל גם כמה תחנות בחלל החיצון?

    הרי כבר אין מקום שבו לא היית

    השב לתגובה
  4. ליאור לוסטיג
    ליאור לוסטיג פברואר 13 2020, 14:35
    צריך אומץ לעזוב את החיים הסדירים

    ובניית העתיד בשביל כנראה הגשמת חלום. אני מצדיע לך.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בתיירות

יתר המאמרים במדור