JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

המעבורת משנחאי לאוסקה

מסע מקיף עולם (אסיה 9)

המעבורת משנחאי לאוסקה המעבורת משנחאי – נהר הנגפו צילום: דניאל ג'ינו
מרץ 16
19:30 2020

פקחתי עיניים בחדר מוטל הימאים הצפוף. אני לחוץ קצת, האמת שבקושי נרדמתי, אפילו שהגעתי לרציף שעתיים לפני הזמן. הטרמינל דליל מאוד באנשים, וכמו בביקור בחומה הסינית הגדולה, אני הלא-הסיני היחיד בסביבה. כבר חשבתי שאולי אני לא נמצא בטרמינל הנכון. אף אחד לא מדבר אנגלית, ורק מלראות את הכתב הסיני אני מקבל סחרחורת. אפילו אין לי את מי לשאול כדי לקבל תשובה ברורה. באחד מהחלונות של הטרמינל אני רואה את האונייה קשורה לרציף, מסתכל בתמונה שלה שאצלי על המסך ומוודא שאכן זו האונייה הנכונה…

עברתי את המכס ואת בדיקת הדרכונים, עליתי בגאנגווי והדיילת הסינית כיוונה אותי למקום הלינה. זה חלל משותף וכולם ישנים על הרצפה. כל נוסע מקבל מזרון דק וסדין, מיטות בסגנון טטאמי. היו מעט מאוד נוסעים, הסיפונים והמעברים שקטים מאוד. הנחתי את חפציי ועליתי לסיפון העליון. האוויר מפויח, לח ודביק, אבל מתובל מעט בריח של המלח. המלח, הפעם האחרונה שנשמתי אותו הייתה בטאריפה שבספרד. כל כך התגעגעתי.

כל אירופה ואסיה מצטמצמות לי לפה. שעה שלמה התבוננתי על העיר הפרושה סביב ונהניתי מהעובדה שעכשיו אני לא צריך לדאוג ללוחות זמנים, רק לתת לקפטן לעשות את שלו, ליהנות מהרגשת הסיפוק הקלה שאופפת אותי, ולאפשר לגבולות התודעה הגיאוגרפיים שלי להימתח עוד מזרחה. נשענתי על מעקה הסיפון וחיכיתי לתחילת השיט. ובהנאה השתלבה לה תהייה.

מסיפון האונייה השתקף נוף של 360 מעלות על העיר שנחאי, ולא יכולתי שלא להתבונן. הבטתי על העיר המפותחת המודרנית, שקו הרקיע שלה מרוצף בגורדי שחקים, ועל הנהר הצהוב-שחור-חום שזורם בה. שנחאי יושבת על המוצא של נהר חוואנגפו אל הים הצהוב (ים סין). שיעור עצום מהתעשייה העולמית יושב במרחב שבין בייג'ינג לשנחאי, ולכך יש להוסיף כמיליארד סינים שקוראים למרחב הזה בית. מהשחור של המים המחשבה שלי קופצת לקליפורניה, לאורנג' קאונטי, תמצית הבועה האמריקנית במיטבה. באורנג' קאונטי – לא רק שם, אבל זה בהחלט מקום מייצג – יש טרנד של אורח חיים בריא וסביבתי. אבל רק כשמגיעים לכאן, לסין, אפשר להבין את החיבור שבין תרבות הצריכה המערבית על נפחיה לבין הצבע של המים בנהר הזה. בפעם הבאה שתזמינו מוצר סיני באמזון או בעליבאבא, או תזמינו בגדים ברשת והם יגיעו לבית שלכם תוך שלושה ימי עסקים, עטופים יפה, וינחתו על מפתן הדלת שלכם עם רחפן,  בלי שהייתם צריכים לקום מהכיסא, ותרגישו טוב עם עצמכם כי לא נסעתם במכונית, חס ושלום, ולא פלטתם עוד גזי חממה מזהמים, ואתם ממחזרים את הזבל וגם אוכלים אורגני ועושים כל בוקר הליכה ויוגה – בפעם הבאה תחשבו על הנהר הצהוב. אתם עדיין חלק משיטה. ואני, אני בדיוק כמוכם, גם אני חלק ממנה, ופתאום להבין את זה, זה מטלטל.

הגוררות ניגשו ומשכו אותנו מהרציף. הפלגנו כשעה בתוך הנהר עד לנקודת המוצא שלו, ובדרך חלפנו מתחת לגשרי הענק שמחברים את חלקי העיר. הנמל של שנחאי עצום. עד האופק יכולתי לראות רציפים מלאים באוניות שפורקות ומעמיסות סחורה, כל פיסת חוף תפוסה במתקנים תעשייתיים, זה ממש לחלוף בתוך העורף התעשייתי של העולם. יצאנו אל הים הפתוח והפלגנו עוד שעות ארוכות עד שלא ראינו זכר ליבשה. צבע המים לא השתנה. הים פה גמור.

ירדתי מהסיפון חזרה לחדר הטטאמי, לקחתי את הטרטוגה – הגיטרה שלי – ועליתי לסיפון השביעי. התיישבתי על ספסל קרוב לדופן, הנחתי את העקב של המגף הימני על המעקה וחיפשתי במבטי את האופק המואר בתחילתה של שקיעה כתומה-סגלגלה מטורפת. בחנתי אותו, את האופק, והתמקדתי כדי שלא אחשוב על צבע המים שראיתי לפניי, בניסיון למצוא מפלט למחשבותיי. ואז הנחתי את הגיטרה על הירך וניגנתי את ה"סולאה". לאחר כמה זמן של צלילה לתוך האופק המשוקע, התחום בקו תכול-סגול עדין שמחבר את הים לשמים, לפתע צצה לה ילדה קטנה מתוך חדר המדרגות. ילדה סינית קטנה, אולי בת 4, עם קוקיות ולחיים אדומות. ממש בובת חרסינה. היא נעמדה מולי במבט מהופנט, מוקסמת מהטרטוגה. מהחפץ הקהה והמצולל.

היא התקרבה עוד קצת, הקשיבה. בחיים לא ראיתי מבט כל כך מוקסם. אמא שלה קראה לה. קלטתי שהיא שומעת אותה, אבל היא הייתה כל כך מהופנטת שלא הייתה יכולה לזוז. כמה שהיא משמחת אותי ומצחיקה אותי. ואז הבטתי במים והבטתי שוב בילדה, וחשבתי לעצמי איזה עולם היא מקבלת, עולם שהים שלו שחור. הלוואי שתשאיר אחריה עולם עם ים לא שחור בכלל. אחרי דקה או שתיים הגיעה אמא שלה, אבל הילדה לא רצתה ללכת. מאז בכל פעם שהיא ראתה אותי חולף בסיפוני המעבורת היא משכה לאמא שלה בשרוול וסימנה לה שהיא רוצה לשבת לידי. ואני, אני לא יכול, לא יכול לאכזב, לא יכול אל מול מבטה המצפה, הוצאתי את הגיטרה בכל פעם וניגנתי לה.

בחרטום המעבורת יש פינת ישיבה ובה מעין ספרייה. כל הספרים בסינית וביפנית, אין אפילו ספר אחד באנגלית, אבל יש ספר בעברית – "לאכול, להתפלל, לאהוב" מאת אליזבת גילברט. בחלק הפנימי של הכריכה כתוב "גלוריה דהן, 4.6.09". הישראלים האלו, איפה הם לא היו. השארתי גם אני ספר במדף הספרים, עכשיו יש פה שניים בעברית.

ירדתי לחדר ופרסתי את המזרון הדק, מתכונן לשינה היפנית הראשונה שלי, ואחד הנוסעים ניגש ופתח בשיחה. הוא יפני, קוראים לו קונדו, היחיד שמדבר אנגלית בכל המעבורת. מורה למדעים בבית ספר יסודי מהעיר הירושימה הנודעת. האמת שלא הייתה פעם אחת שלא ראיתי אותו בלי פחית של בירה ביד. להנאתו הוא יוצא לחופש אחת לכמה חודשים, וזו הפעם השלישית שהוא שט במעבורת הזאת. שוחחנו מעט ונרדמתי.

בבוקר המעבורת כבר עברה את מיצר צושימה ואת דרום קוריאה. אט אט החלו איים קטנים ומלאי צמחייה למלא את הנוף, כאילו הונחו עם מכחול, טיפות ירוקות שצפות להן באקראי. צבע המים חזר למקורו. סירות דיג אוספות שלל, הנוף עטוף בכל כך הרבה שלווה. בצהריים צלחנו את הים הפנימי, "סטו", ואחר הצהריים כבר נקשרנו ברציף באוסקה.

ארזתי את חפצי בחלל הטטאמי, נפרדתי מהילדה וירדתי מהגנגוואי יחד עם קונדו. בום, יפן. מצוחצחת. הכול פה מתוקתק.

על המחבר / המחברת

Avatar

דניאל ג'ינו

בעל תואר B.A לגיאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל. מורה דרך בישראל.

3 תגובות

  1. Gigi
    Gigi מרץ 16 2020, 22:17
    קצת בריחה מטירוף הקורונה

    כל הזמן הלחצים בראש

    השב לתגובה
  2. דהן גלוריה
    דהן גלוריה ספטמבר 11 2020, 06:59
    glovely2011@gmail.com

    היי זאת אני שהשארתי את הספר האוניה קיוויתי באמת שישראלים היו שם אני מאוד נהנתי מהמפלגה שמי דהן גלוריה אני גרה בישראל

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בתיירות

יתר המאמרים במדור