JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

טוקיו – עיר מגלקסיה אחרת

מסע מקיף עולם (אסיה 11)

טוקיו – עיר מגלקסיה אחרת דניאל ג'ינו ליד מקדש מייג'י בטוקיו
מאי 19
19:30 2020

מוקדש לד"ר ליאב גבעון ז"ל, שנשמתו תמשיך לשמור עלינו מלמעלה.

עליתי לרכבת המהירה מאוסקה לטוקיו. היא דומה לבולטריין שלקחתי מבייג'ינג לשנחאי, 300 קמ"ש לשעה, מחליקה בשקט על פס מגנטי. אני תופס לי מושב ליד החלון וצופה בתפאורה, בוחן במבטי את הנוף. אפשר לראות איך אוכלוסייה מפוזרת לה לאורך פס של מסילה. עיירות קטנות, עיירות גדולות, כפרים, אזורי תעשייה ומלאכה, תשתיות, אפשר לראות איך "מגה פוליס" פרוסה ומחוברת, זו עוצמה אנושית.

לא ראיתי אפילו לא ציור גרפיטי אחד מאז שהגעתי ליפן. תמיד אני מחפש אותם, בעיקר בנסיעות הרכבת, מחפש אותם מתחת לגשרים ומעל לתעלות על קירות, במקומות שכולם רואים ושקשה למחוק. ציורי הגרפיטי עבורי הם סמן קצה לחברה שדרכו אפשר לראות עד כמה היא מכילה אי סדר. פה נדמה שמה שלא שייך לסדר לא בנמצא, נחלת הכלל מקודשת, הכול מתוקתק פה להפליא. יפן היא מכונה אנושית. היא חברה מתקדמת, אולי הכי בעולם. וזה מעורר שאלות רבות לגבי עתידנו.

אחרי כשעה פתאום בוקע ומתנוסס לו מתוך האופק הקרוב קונוס גבוה וכביר שפסגתו קטומה, חציו העליון לבן וממנו יורדים עורקים מושלגים שחודרים אל חלקו התחתון והמוריק. הר הגעש פיג'י. ההר הזה הוא ההר הגבוה ביותר ביפן, ואולי הסמל המוכר ביותר שלה. בדת השינטו מאמינים שפסגתו היא מקום מושבם של האלים. אני מביט בו, משתהה, ולפתע מין תעתוע מתחולל לו בראשי, אני רואה עמוד ענן לבן שכאילו יוצא מתוך הלוע שלו. הרכבת ממשיכה מעט ואני רואה שזה רק ענן ששט לו בשמים ושבזווית הראיה שלי נדמה היה שיצא מההר.

אני חושב שהצורה הטובה ביותר לתאר ולהסביר את התרבות היפנית מתחילה בעובדה שהאיים היפנים מעולם לא נכבשו בידי כוחות חוץ (לשים בצד את הכיבוש האמריקני לאחר מלחמת העולם השנייה). יפן היא למעשה קבוצת האיים היחידה בעולם שמעולם לא נכבשה. לזאת אוסיף שכששתי תרבויות נפגשות, שלישית תמיד נוצרת. וביפן הדבר לא באמת קרה במובן שאנחנו מכירים במערב. נראה שבנפש האדם קיים צורך להיחשף לזרות, לחדשנות. ובעיניי, העובדה שכאן הדבר לא קרה – זו הסיבה לכך שהתרבות היפנית היא צרכנית של "זרות" קיצונית.

ירדתי מהרציף בטוקיו והתחלתי לחפש את דרכי להוסטל. אם הייתי צריך לדמיין עיר בחלל, בוודאי הייתי מדמיין משהו שנראה כמו טוקיו. זו גלקסיה אחרת. במידה מסוימת היא שמה את ניו יורק בכיס הקטן. כשמבקרים פה פתאום מבינים שתל אביב זה בסך הכול עוד כפר קטן בעולם. טוקיו היא מגה פוליס מטורף של 30 מיליון איש. הכול מחושמל פה. הכול על סטרואידים. מסה של שטח ומסה של אנשים והתנועה בה סוחפת אותך, אי אפשר ממש לעצור. הרכבת התחתית מתמצתת את ההוויה הזו. ההליכה שבין רציף לרציף היא תנועה ללא עצירות, ואם עצרת לרגע – בא ההמון ושועט עליך. תארו לעצמכם שבכל רציף יש מתחם קטן שנועד לנשים בלבד, ובשעות מסוימות שני הקרונות הראשונים בכל רכבת מיועדים רק לנשים. בארץ אולי היו קוראים לזה הדרת נשים, אבל פה זו מציאות.

אחרי ביקור במקדש מייג'י, חיפשתי מקום לשבת לכתוב בו ולשתות סאקי צונן וטוב. אני עומד בכניסה לבר והמארחת שואלת אותי אם אכפת לי לשבת עם עוד אנשים בשולחן. אמרתי לה שלא. חשבתי שהשאלה שלה קצת מוזרה אבל לא התעכבתי עליה. היא הוליכה אותי לשולחן שלא ישב בו איש, התיישבתי, הוצאתי את המחברת, הזמנתי סאקי, הצצתי בחשבון הפייסבוק שלי. המודעה הראשונה שאני רואה: ד"ר ליאב גבעון נפטר. כמו שבר ענן ביום בהיר, ממש לא מוכן הידיעה הזו תפסה אותי. איזו מתנה העולם שלנו איבד. איזה מגדלור, בלעדיו יהיה פה קצת פחות מואר.

אני מתחיל לכתוב, ליצוק את רגשותיי לדף, ופתאום מתיישבים אל השולחן שני יפנים, ומתפתחת שיחה. קורי וקוטה, בני 27–28 מטוקיו. קורי היא מהנדסת חשמל באיזה תאגיד יפני וקוטה חזר לפני שלושה שבועות ליפן אחרי שלמד עיצוב אופנה בלונדון במשך שש שנים. הם למדו יחד בתיכון, קורי הייתה המורה של קוטה לקרן יער ומאז הם ידידים קרובים. השיחה איתם הייתה מרתקת. הם הסבירו לי שיש מסעדות שבהן אפשר לבקש לשבת עם עוד אנשים בשולחן ואפילו לבקש לשבת עם גבר או אישה. יפנים מתקשים בתקשורת בין-אישית, נדמה שחלקם עצורים מדי, וכשזה מתפרץ זה קיצוני.

קורי וקוטה אימצו אותי וביומיים שלאחר מכן לקחו אותי לשיבויה, לכמה מקדשים במרכז טוקיו ולמסעדת סושי שבה יושבים על הבר, מולנו הטבחים משרטטים את המנות ומניחים אותן על צלחות, ואת הצלחות הם שמים על מסילה נעה על הבר. לכל צלחת צבע אחר המעיד על מחיר המנה, והאורחים היושבים על הבר מביטים במנות הזזות ובוחרים את אלה שנראות להם. בסוף הארוחה ניגשים לקופה עם הצלחות והקופאי סופר את הצלחות ועושה חשבון.

בדרך לשוק הדגים הנודע של טוקיו עצרתי לנוח לגדות נהר. אני מתיישב על ספסל, נהנה מהשמש החורפית הנעימה והמלטפת. מנגן. פתאום מתיישבת לידי היטומי. התחלנו לשוחח והיא הזמינה אותי להצטרף אליה, היא בדרך לפגוש חברות שלה באיזו מסעדה קוריאנית בסביבה. אמרתי, מה כבר אני יכול לראות בשוק הדגים. חצינו את הנהר ופגשנו את החברות שלה. הן היו מצחיקות.

ביציאה מהמסעדה אנחנו עומדים ומצטלמים ופתאום אני רואה משהו. משהו שככל הנראה רק בטוקיו אפשר לראות. אני משפשף את העיניים ומוודא שאני רואה נכון. זקן יפני הולך על המדרכה כשלידו צב המחמד שלו. כן כן, צב מחמד כזה, עם שריון ששוקל 150 קילו, בגודל שראיתי רק באיי גלפגוס, צב ברוחב של שני אנשים. הצב פשוט הולך אחרי הזקן על המדרכה. מה נסגר פה… ביקשתי רשות ללטף את הצב, והיפני הזקן אישר לי בחיוך.

עשרה ימים שכולם יפן מגיעים לקיצם, עשרה ימים שהם קורס באנתרופולוגיה ומראה לקיצוניות שבנפשו של האדם. העם היפני, רבות אפשר להאריך על אודותיו, אך בשורה התחתונה מצאתי בהם אדיבות ונדיבות רבה מאוד. בכל פעם שהלכתי לאיבוד ושאלתי עובר אורח אקראי כיצד להגיע למקום מסוים, תמיד, אבל תמיד, אותו אדם היה מלווה אותי למחוז חפצי ומוודא שהגעתי למקום מבוקשי בשלום. עם יוצא מגדרו.

יצאתי מההוסטל ולקחתי את הרכבת התחתית ליוקוהומה. אני יורד ומתחיל לעקוב אחרי הרוח, מנסה לדלות באפי את ריח האוקיינוס, את המלח שאני כל כך משתוקק אליו. והינה בזווית הרחוב, בקצה המפרץ, רציף ארוך ומקושט בגימורי עץ מפותלים, ואליו קשורה ה"סלבריטי מילניום", אוניית הקרוז, 2,000 נוסעים בתפוסה מלאה ועוד 1,000 אנשי צוות. הפקדתי את הדרכון אצל נציגת הקבלה ועליתי בגנגוואי. כמה אושר… האוקיינוס האחרון.

על המחבר / המחברת

Avatar

דניאל ג'ינו

בעל תואר B.A לגיאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל. מורה דרך בישראל.

6 תגובות

  1. חי אלבז
    חי אלבז מאי 20 2020, 12:37
    לטייל איתך בטקסט

    מדהים, לקורא את שאתה כותב מרגיש לי כל פעם מחדש שאני מטייל איתך.
    יש בך את הכוח לתלוש את הקורא מהמציאות שלו ולהכניס אותו לטייל בטקסט שלך, נהניתי מכל מילה

    השב לתגובה
    • גלעד
      גלעד מאי 21 2020, 13:08
      הזקן והצב

      גלעדי כתיבה מעניינת מאוד. הרגשתי את עיר החלל הכוללת צבי מחמד ענקיים.

      השב לתגובה
  2. עמוס
    עמוס מאי 20 2020, 14:14
    מרשים

    תובנות מעשירות…מרתק
    מחכה לפרק הבא

    השב לתגובה
  3. נ.
    נ. מאי 20 2020, 18:53
    הכי מעניין אלה הסיפורים

    האישיים
    אבל מה אנחנו יכולים ללמוד מהם??

    השב לתגובה
  4. הלו
    הלו מאי 21 2020, 23:17
    הניסיון, הנימוס, הכבוד, העדינות, הנכונות לעזור

    הרמה האנושית, רמת החינוך, המגוון התרבותי, אפשרויות הבילוי, ….. הכל מקסים בטוקיו

    השב לתגובה
  5. יוחנן הלוי
    יוחנן הלוי מאי 24 2020, 00:15
    מאמר תיירותי אבל מאוד אישי

    יותר על הרגשות וחוויות אישיות ופחות עצות פרקטיות לקורא

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בתיירות

יתר המאמרים במדור